אבני נזר אורח חיים תקצב

סעודת פורים בשבת שאוכל ושותה ואף על פי כן אינה סעודת פורים ששמחתו בידי שמים ואין כאן מעביר כלל. ואם תאמר מכל מקום למה מאחרין דוקא ולא מקדימין יש לומר דט"ו שחל בשבת אם מקדים לקרות בי"ד אית בי' משום זמנו של זה לא כזמנו של זה. ובקריאה שמקדים הוא משום דאי אפשר לאחר שלא תקנו חכמים אחר כך לקריאה כיון שבימי אנשי כנסת הגדולה הי' קורין בשבת ולבני כפרים אי אפשר לאחר משום מעביר. על כן בעל כרחין מקדים ואינו חושש לזמנו של זה לא כזמנו של זה. מה שאין כן בסעודה שאפשר לאחר וכנ"ל: י) ובי"ד שחל בשבת שאין מקדימין לי"ג משום שהיא זמן מלחמה ואינו יום נייח וכמו שאמרו בירושלמי למאן דאמר ארבעה עשר שחל בשבת מקדימין ליום הכניסה ואינו קורא בערב שבת משום שהוא יום מלחמה ואינן יום נייח. ולמאן דאמר שקורא בערב שבת ולא ביום ה' היינו לענין קריאה. אבל לענין שמחה ודאי שאין עושין ביום מלחמה דמהאי טעמא קבעו בו תענית אסתר. ואיך יקבעו בו משתה ושמחה כנ"ל: יא) אך עיקר דברי ירושלמי שאין עושין סעודה בשבת ונדחה לאחר שבת. לא משמע כן בגמרא דידן (דף למ"ד.) בהא דפליגי רב ושמואל פורים שחל בערב שבת רב אמר מקדימין [לקרות פרשת זכור] כי היכי דלא תקדים עשי' לזכירה אי אמרת מאחרין. ושמואל אמר מאחרין משום דגבי מוקפין בהדי הדדי אתו ע"כ. ותיפוק לי' דבמוקפין קדמה זכירה דהא עשי' לא הוה עד למחר. ויותר קשה דבסוף הסוגיא פורים שחל בשבת רב נחמן אמר עדיין מחלוקת דלרב מקדימין דאי אמרת אין מקדימין יהי' בבני עיירות זכירה ועשי' בהדי הדדי והא עשי' לא הוה עד למחר וקדמה זכירה לעשי'. ובטורי אבן הרגיש בזה ולא תירץ כלום. ורלב"ח באמת הוכיח מסוגיא זו דעושין הסעודה בשבת דגמרא דידן פליג אירושלמי: יב) ונראה ליישב דהא צריך עיון בהא דמאחרין הסעודה עד אחר שבת. ובודאי דהוא תשלומין די"ד שחל בשבת. וכמו חגיגה כשחל יום טוב בשבת נדחה לאחר שבת והיא תשלומין. וכן כתב בספר האשכול להדיא. והרי בחגיגה (דף ב'.) הקשו התוספות והא מאן דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ותירצו בתוספות דגברא בר חיובא והזמן לא חזי. ואף דלילה גם כן פסול זמן ואף על פי כן למאן דאמר לילה מחוסר זמן אין לו תשלומין. ותירצו אחרונים משום דלילה לא חזי לשום קרבן. לא שייך שום חיוב אגברא. מה שאין כן שבת שראוי לקרבן ציבור כמו שחילק במשנה כריתות פ"א גבי מפלת לאור שמונים ואחד. והכא לא שייך לומר כיון דשבת הוי זמן סעודת שבת. דהא סעודת פורים לעשות אותם ימי משתה ושמחה ושבת אין המצוה כלל לעשות אותו ששמחתו בידי שמים. נמצא בשבת לא שייך כלל המצוה דלעשות ולא רמיא שום חיובא אגברא ולא שייך תשלומין: יג) אך נראה ליישב דהנה בתוספות יבמות (מד.) (דאלם ואלמת דמיבמין אף דכל שאינו עולה ליבום אין עולה לחליצה. והוא הדין להיפוך כל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום. ותירצו דבני חליצה הם אלא דפומייהו כאיב להו. וצריך להבין מחיגר בראשון ונתפשט בשני שאין לו תשלומין משום שאינו בר חיובא בראשון ולא אמרינן בר חיובא ורגלו דכאיב לי' וכמו אין לו רגל דמייבם מהאי טעמא: יד) אך ברורן של דברים דבראי' המצוה יראה פני ה' הרי החיגר יכול לראות אלא דכל זמן שהוא חיגר אין הראי' מצוה כלל. ואם כן לא שייך לומר שמחוייב לראות. שהרי הראי' אינה מצוה כלל אצלו אבל חיגר לחליצה באמת אם הי' חולץ הי' מצוה על כן שפיר מקרי חייב בחליצה אך שאינו יכול [ובמקום אחר הקשיתי על רמב"ם דפסק סומא בראשון ונתפתח בשני דפטור מן ראי' אף שאינו יכול לראות ואלו הי' רואה הי' מצוה. ותרצתי דילפינן מהקהל דסומא פטור אף שיכול להקהל] והכי ברירא דהא מילתא: טו) מעתה עשי' דפורים דמצוה לעשות אותם ימי משתה ושמחה ושבת שמחתו בידי שמים כבירושלמי. ואם כן אינו יכול לעשותו כיון שכבר הוא עשוי בידי שמים. דומה לכתב על גבי כתב דלאו כלום. אבל אם הי' יכול לעשותו יום משתה ושמחה הי' מצוה. על כן חשיב בר חיובא ופומי' דכאיב לי' ויש לו תשלומין אבל חל פורים בשבת לרב דסבירא לי' דאי אפשר זכירה ועשי' בהדדי שמצוה דוקא להקדים זכירה. נמצא שאם יהי' פורים ביום הזכירה לא יהי' מצוה בעשי' בו ביום כלל. דמצוות עשי' דוקא אחר יום הזכירה. ואפילו הי' יכול לעשות אותו יום משתה ושמחה לא הי' מצוה ולא חשיב פומי' דכאיב לי' ולא יהי' לו תשלומין דוק והבן: טז) ואין לדחות מ"ש דמה שאינו יכול לעשותו יום משתה ושמחה דומה לפומי' דכאיב לי' כמו חיגר בחליצה. לומר דשאני התם שמקרה הוא שהוא חיגר. מה שאין כן שבת שבעצמותו אינו ראוי, דליתא דמכל מקום חשיב מקרה לגבי פורים שאירע בשבת ומחמת זה אינו יכול לעשות ודו"ק: סימן תקטו. א) במרדכי בשם מהר"ם דבזמן הזה מותר בהספד ותענית בראשון כיון דבטלה מגילת תענית רק חנוכה ופורים דמפורסם ניסא פורים על ידי מקרא מגילה אבל אדר ראשון דלית בי' מקרא מגילה לא עדיף משאר מגילת תענית דבטלה עד כאן דברי מהר"ם ז"ל ואינו מובן דמגילת תענית דפורים היינו לאסור של זה בזה. אבל כל חד ביומי' ממגילת אסתר שנאמרה ברוח הקודש למדנו כדאיתא בגמרא (דף ה':) ופירש"י שם. ומה ראי' ממגילת תענית: ב) ונראה דמהר"ם סבירא לי' דהא דלענין הספד ותענית זה וזה שוין ושניא דין הספד ותענית משאר מצוות היום. היינו דשאר מצוות היום קום ועשה נינהו ואין צריך לעשותם רק פעם אחת בשנה פשוטה. הוא הדין בשנה מעוברת בפעם אחת באדר שני יוצא. מה שאין כן הספד ותענית דאיסורא הוא ואיסורא כל היום. הוא הדין בשני אדרין האיסור כל שני הימים כאילו הי' יומא אריכתא [וביומא אריכתא ממש דראש השנה דצריך לתקוע גם בשני. חדא דלענין תקיעה לא הוי יומא אריכתא כיון דמפסקי לילות מימים כדאיתא פרק ד' דביצה לענין לולב. ועוד דהא לפי מנהגא דב"ד יום שני עיקר]: ג) והשתא בקרא דכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה. הנה המצוה בקום ועשה