אבני נזר אורח חיים תקפב

גב דהשיעור לעיכובא היינו שאם לא נתן אלא חצי שיעור ביטל חצי המצוה אבל מכל מקום חצי מצוה קיים. ועל כן אם לא הדליק בשקיעה תיכף מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק ולאחר שעבר השיעור בטל המצוה לגמרי. רק לדעת התוס' והרא"ש דלאחר השיעור מדליק גם כן לשינויא בתרא ומשמע דשיעור אינו אלא לכתחילה והרי כתב הרא"ש בעצמו דאם לא נתן שמן כשיעור לא יצא. ועל כרחך לומר כתירוצים הנ"ל דשיעור מעכב כשאינו ראוי. אי משום דאינו ראוי לבילה כו'. אי משום שדומה ללולב כנ"ל: טז) ועל כן הא דכתב המגן אברהם דאם עבר זמן מה אחר שקיעת החמה אין צריך ליתן שמן רק שידליק עד שתכלה רגל מן השוק זה נכון לדעת הרי"ף והרמב"ם. אך לדעת התוס' לפי מה שכתבו בתירוץ הב' הדין להיפוך. ומכל מקום כן נכון לדינא. שהרי הסמ"ג והאו"ז ור"ת סוברים דבדרבנן סמכינן אלישנא קמא דלא בעינן שיעורא. אך אם כבר כלה רגל מן השוק. דאז להרי"ף ולהרמב"ם אינו מדליק כלל. רק על התוס' סמכינן שכתבו בדרבנן לסמוך על תירוצא בתרא. ולדידהו כבר כתבנו בתירוץ הב' דאף לאחר זמן צריך לתת כשיעור. על כן מחוייב להשים שמן כשיעור שיהי' על כל פנים נכון לדעת התוס': יז) נחזור לדברינו באות ב' דאם כבה באמצע אף שחזר והדליק חשוב כאלו לא נתן שמן כשיעור כיון שחסר מקצת זמן בין כיבוי להדלקה. דלכאורה זה אינו ואין חשש אם כבה קצת זמן בין כבוי להדלקה כדברי הר"י פורת דאין חשש אלא שלא יאחר יותר מדאי. אך לפי מה שבארתי כל זה אינו אלא למאן דאמר כבתה אין זקוק לה דאין צריך שיעור אלא בשעת הדלקה. על כן יש לומר דבראוי לבילה סגי. או דצריך שיהי' בנר כדי לקיים בו כל המצוה כמו בלולב. או דיש לומר דללישנא קמא לא בעינן שיעורא. אבל למאן דאמר כבתה זקוק לה הרי דאף דבתחילת זמן הי' ראוי לבילה גם הי' בו לקיים כל המצוה. ואף על פי כן אינו יוצא כשכבתה בתוך הזמן ובעינן שיעורא על כן ליתא לכל זה. ובודאי לדידי' צריך להדליק תיכף בשקיעת החמה ודברינו נכונים והוא פשוט: יח) כבר הובא לעיל אות ד' דברי הסמ"ג והאו"ז דללישנא קמא לא בעינן שיעורא. וקשה לי טובא דודאי למאן דאמר כבתה זקוק לה שיעורא בעינן. דהשתא אם כבתה בתוך השיעור זקוק לה כ"ש כשמתחילה לא נתן כשיעור דלא קיים המצוה. דאי לא הוי בעינן שיעורא הרי קיים המצוה במה שדלק מקצת הזמן ולמה אם כבתה בתוך הזמן זקוק לה. ועל כרחין סבירא להו שיעורא בעינן. ואם כן מהיכא תיתי דנפליג על רב הונא בהא. דאף דקיימא לן אין זקוק לה על כרחך אין הטעם משום דלא בעינן שיעור. דאם כן אם כבה בשבת קודם שקיעת החמה הרי לא דלק אף מקצת הזמן בחיוב ומכל מקום אין זקוק לה. ובודאי אפי' למאן דאמר לא בעינן שיעורא צריך לתת שמן בשבת שידליק על כל פנים קצת זמן אחר שקיעת החמה. כמו לדידן דצריך להשים שמן בערב שבת שידליק עד כדי שתכלה רגל מן השוק. ועי' בתרומת הדשן הובא בט"ז שכתב דאם כבה בערב שבת קודם שקיעת החמה דאין זקוק לה והוכיח כן מהתוס'. והטעם כתב משום דמשמע בפרק קמא דיבמות דהכשר מצוה חשיב כמו מצוה עצמה. וכיון דאי אפשר שידליק משחשיכה אלא אם כן הדליק מבעוד יום חשוב מבעוד יום הכשר מצוה שדינו כמצוה עצמה. ואם לא יתן שמן עד שידליק קצת משחשיכה לא יה' הכשר מצוה ועל כן צריך להשים שמן שידליק קצת משחשיכה ואף על פי כן אם כבה קודם משחשיכה אין זקוק לה. הרי דאין הטעם דאין זקוק לה משום דיצא במקצת הזמן אלא משום דהדלקה עושה מצוה וכבר הותחלה המצוה בכשרות שהי' ראוי שידליק משחשיכה. ואם כן אין שום משמעות בדבריו דלא בעינן שיעורא. ואם כן מהיכי תיתי דנפליג על רב הונא במה דסבירא ליה שיעורא בעינן: יט) והנראה לי בזה לדעת הסמ"ג והאו"ז דללישנא דלא בעינן שיעורא. שורש מחלוקת בדין כבתה אם זקוק לה או אין זקוק לה תלוי אם בעינן שיעור. דאם בעינן שיעור בודאי אמרינן דלא נתקיים המצוה עד שדולק והולך כל השיעור ולא נתקיים המצוה בהדלקה לחוד במה שראוי שיודלק כל השיעור רק צריך שיהי' דולק ממש כל הצורך. אבל למאן דאמר דלא בעינן שיעור ומכל מקום פשיטא דכל מה שדולק בכל השיעור הוא מצוה דאם לא כן איך אסור להשתמש לאורה הלא נתקיים כל המצוה תיכף כשהדליק ושוב הוא לאחר זמן מצוותו. וכן הא דאיתא בפסיקתא דהנותר מהשמן עושה לו מדורה דהוקצה כל השמן. ועל כרחך דכל מה שדולק מצוה היא. ומזה מוכח דהמצוה נתקיים בהדלקה שהדליק בתחילה כל השיעור שראוי שיודלק ושפיר קיים המצוה בכל השמן שראוי שיודלק בכל השיעור אף דיוצא במקצת. ודומה לכל הני דתנן בריש פיאה אלו דברים שאין להם שיעור. ואף שיוצא ידי חובת פיאה בכל שהוא. עם כל זה אם נתן הרבה בבת אחת הכל פטור ממעשר. והכא גם כן עשה המצוה בכל השמן בשעת הדלקה וכל השמן נעשה מוקצה ואסור להשתמש בכל השיעור שעשה מצוה מתחילה בכל השיעור במה שראוי שיודלק כל השיעור. אלא אי אמרת כבתה זקוק לה על כורחין אין הצצוה נתקיים אלא בשעה שדולק ממש [כמדומה שכאן חסר ונשמט דיבור שלם] הרי מה שדולק ממש אחר שדלק מקצת זמן היא לאחר שנפטר ויצא כבר ידי חובה ושוב לאו מצוה היא כלל ודומה לנתן פיאה וחזר והוסיף דאין במה שהוסיף תורת פיאה עליו וחייב במעשר כיון שכבר נפטר. והכא נמי כבר נפטר ואמאי אסור להשתמש לאורה ושמן שכבה מוקצה. אלא ודאי כבתה אין זקוק לה והמצוה נתקיים בשעת הדלקה בכל השמן שראוי שיודלק ונעשה כל המצוה בבת אחת. ועל כן אפי' בשבת וכבה קודם הזמן שקיעת החמה אין זקוק לה דכבר קיים המצוה בשעת הדלקה: סימן תקה. א) בענין מחלוקת הרמב"ם והראב"ד שהרמב"ם סובר דאין מדליקין מנר לנר על ידי קינסא ועל כן כתב פ"ג מ"ה תומ"ס הי"ד במנורה דאסור על ידי קינסא משום בזיון. והראב"ד התיר אפילו קינסא. ונ"ל דכל אחד הולך לשיטתי'. דהנה הדבר מבואר שדין זה תלוי בשני תירוצי התוס' דשמעתין ד"ה מאי הוה עלה דלתירוצא קמא שאינו תופס דברי רבה עיקר אסור ע"י קינסא. מקל וחומר למאן דאמר