אבני נזר אורח חיים נח

בנידון דידן נהפוך הוא שאין מוכרח להתיר לו ההכנסה. שאם לא נתיר לו יהי' אפשר לקיים שניהם על ידי קריעה ודו"ק היטב: ו) ואין להקשות על מה שכתבתי דבקדשים שנפסלו לית בהו משום לא תעשון מהא דע"ז (דף י"ג:) בקדשים בזמן הזה דלא חזיין להקרבה. ומהאי טעמא אין איסור מן התורה בהטלת מום. מכל מקום אם עושהו גיסטרא עובר בלא תעשון. לא קשה מידי דבאין פסול בגופן רק משום שאין בית המקדש ומזבח להקריב לא גרעי מפסולו בדם ובבעלים דאין נשרפין בלא עיבור צורה: ז) עוד נראה דאפילו למ"ש התוס' דבכלים לא שייך ביאה במקצת. וכן למ"ש הרמב"ם ביאה במקצת לא שמה ביאה, וכתב בכ"מ דרמב"ם פסק כר' אבהו דר"ל לענין טמא שנגע בקודש ולא איירי כלל לענין ביאה במקצת. נמצא גם ר"ל סבירא לי' לא שמה ביאה והדר קו' למה לי מעיל דוקא אפילו שאר בגדי כהונה נמי. נראה לי דלא קשיא דבקרא דלא תעשון כתיב שריפה ונתיצה ושריפה הלא אי אפשר לחזור. וכן נתיצה א"א לחזור דאף אם יחזור ויחברהו פנים חדשות באו לכאן. כדאיתא ב"ק (דף צ"ו:) לבינתא ועבדי' עפרא קני. מה אמרת הדר משוי לה לבינתא פנים חדשות בא לכאן. אבל בנידון דידן שעל ידי מחשבה חוזר ונעשה בגד. דאם לא כן לא יהי' מקיים בה מצוות כיבוס דבגד אמר רחמנא אלא משום דראוי להיות כלי במחשבה וכמו שביארו התוס' שם. אינו עובר בקריעה זה בלא תעשון דלא דומיא דנתיצה ושריפה הוא. דאין יכול להחזיר דפנים חדשות בא לכאן. אבל החוזר במחשבה לא חשיב פנים חדשות. כמ"ש תוס' עירובין (דף כ"ד) סד"ה אכל בשם ריצב"א [דכיון שיכול להיות כלי על ידי מחשבה אפילו תקנו במעשה שחפר בה אוזן ולא חישב עלי' להשתמש בה כמו שהי' קודם לא חשיב פנים חדשות. כל שכן אם חישב עליו באמת להשתמש בו כמות שהוא] ואם כן לא הוה דומיא דשריפה ונתיצה. ואף דבנותץ אבן אחת גם כן חייב היינו משום דאבן זה חשוב נתוץ וכמ"ש בתשו' הרי"מ סימן ב': ח) מלבד זה סוגיא זו בלא זה קשה מאי שנא מעיל דנקט הא ביומא (דף ע"ב.) אמר רחבא אמר ר"י המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע. הנה שבכל בגדי כהונה יש לאו זה. העולה מזה שאין ראי' מכאן שלא יהי' לאו דלא תעשון במקום מצוה: ט) ולכאורה יש רא' להיפוך מהא דאמרו דגדול השלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שם שנכתב בקדושה ימחה על המים, ומה רבותא הא לצורך מצוה בעלמא נמי אין איסור. אך נראה דהא לא קשה שהרי אין חיוב על הבעל להשקותה. ואם רוצה יוציא ויתן כתובה. וכן עלי' אין חובה. אם תרצה תצא בלא כתובה. ואם כן מצוה זו צורך האיש והאשה הם. ומסברא הי' אסור כמו השורף עצי ההקדש לצורך עצמו. דנקרא דרך השחתה לגבי גבוה. על זה אמר גדול שלום כו'. מכל מקום נקוט מיהא פלגא בידך דהשורף עצי הקדש לצורך עצמו חשיב דרך השחתה. ולא כבית מאיר שבמחכ"ת הפריז על המדה לומר דכהאי גוונא לא חשיב דרך השחתה. וגם הגמרא דפסחים תיובתי' דשם מיירי במבשל בהם: י) והנה אם מותר לסתור לצורך מצוה. הנה תשו' רמ"א סימן ק' שמפרש הא דמותר למחוק השם בסוטה משום דגדול השלום. היינו שבזה אין איסור כלל דלא אסרה תורה אלא דרך השחתה. לא מה שלצורך תיקון. משמע הוא הדין למצוה דעלמא. ואך אין ראי' משם. ועיין מהר"ל בנתיבות נתיב השלום וזה לשונו שם בפ"א כי השי"ת גם כן שמו שלום [כדכתיב ויקרא שמו ד' שלום עיין שבת יו"ד חגיגה י"ב סוטה י"א] ולפיכך אמרה תורה שימחה השם על המים כדי לקיים השם שהוא שלום עד כאן לשונו. אבל בשביל מצוה אחרת אין לנו: יא) אך ראיתי מביאים ראי' לאסור לסתור אף לצורך מצוה מהא דע"ז (דף י"ג:) הקדיש בזמן הזה תעקר משום תקלה ופריך ולשוי' גיסטרא ומשני משום לא תעשון. אף שלצורך מצוה הוא. וכן מהא דסנהדרין (דף קי"ג.) עיר שיש בה מזוזה אין נעשית עיר הנדחת משום דכתיב לא תעשון. ואף שדוחין הא דסנהדרין משום דהמצוה הוא ההשחתה והשחתה הוא. אין בתי' זה כדי שביעה. דנהי דהשחתה הוא לגבי נשרף. תיקון הוא לאדם המקיים. ובכל מקום ששורף לצורך מצוה הוה השחתה לגבי הנשרף יב) אך ברורן של דברים לפי מה שכתב הרמב"ן על התורה דמותר לעשות מאילן מאכל דיק במלחמה ואין זה השחתה. אך שלא לצורך דיק רק שהגייס מתחבאים באילנות זה נקרא השחתה עיין שם היטב. ביאור דבריו דכשעושה מהאילן דיק הרי האילן עצמו לתועלת שנעשה דייק אבל כורתו כדי שלא יתחבאו הגייס אין תועלת באילן. דכל שכן אם לא הי' שם אילן כלל לא הי' מתחבאים והשחתה הוא לגבי האילן מאכל ואסור. כמו כן בנידון דידן שהתירה התורה למחוק השם כדי לעשות שלום. הרי השם עצמו לתועלת. ואם לא השם לא היתה נבדקת על כן לא נחשב השחתה לגבי השם. אדרבה זה מעלה להשם שעושה שלום. אבל העושה בהמת קדשים גיסטרא כדי שלא יבואו אנשים לידי תקלה אין הבהמת קודש עושה תיקון כלל. דכל שכן שאם לא הי' בהמת קודש שלא יבואו לידי תקלה. ואם כן אין כאן תיקון בבהמת קודש רק השחתה. וכן מזוזה שבעיר הנדחת אם לא הי' המזוזה כלל בעיר הנדחת היתה המצוה מתקיימת בלעדה. ואין המזוזה גורמת המצוה על כן לא הוי תיקון לגבי המזוזה רק דרך השחתה. באופן שאין לנו ראי' בזה לא להתיר ולא לאסור וממילא כיון שאין ראי' להתיר נשאר באיסורו: יג) והנה בנידון דידן שהתיקון הוא לעשות עזרת נשים שהוא קדושה קלה מבית הכנסת עצמו כמ"ש כ"ת בשם מהר"ם מלובלין. אינו ברור להתיר לפגום בקדושה חמורה כדי לתקן קדושה קלה ועיין זבחים (דף ע"ה:) מבעי' לי' בשתי קדושות אם מזלזלין בזו מפני זו. ובנידון דידן אף שקדושה אחת הוא בית הכנסת. מכל מקום הלא זו חמורה מזו. ועיין שבת (דף קי"ג.) מציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת. משמע שם משבת ליום הכיפורים אסור. אף דשניהם קדושה אחת כמ"ש הרמב"ם פ"ח מהלכות עירובין הלכה ו'. מכל מקום אסור להכין מקדושה חמורה לקדושה קלה: יד) מיהו הי' יכולין להתיר על ידי מכירה וחילול מקום הנתיצה. כמו שכבר הורה זקן בתשו' הרי"מ סימן ב', הגם שיסודו הוא על מהר"ם פדוואה סי' ס"ה רהא דאסור לנתוץ היינו דבר מחובר עיין שם היטב. הנה שם הי' המעשה שרצה להוציא הכלים מבית הכנסת