אבני נזר אורח חיים נז

חלונות למטה דחשיב צורך בית הכנסת מה שאין צריך לסתום החלונות למעלה אולם על זה לחוד אין לסמוך רק על ידי מכירה כנ"ל טו) סיומא דפיסקא אם הלבנים או האבמים שוים אפילו פרוטה א' ימכרו ליחיד על ידי טובי העיר בפרסום אנשי העיר ואחר כך יהא מותר לחולצן. ובאם אינם שוים כלום אין להתיר רק לבנות עד חצי החלון של הבית הכנסת כנ"ל: הק' אברהם. [א"ה תשובה זו כתב כ"ק אאדמו"ר זצלה"ה עוד בילדותו בקאצק ומאז לא עיין בה]: סימן לד תשובה לק"ק לוביטש והשאלה נכרת מתוך התשובה א) נבאר אם הנותץ אבן מבית הכנסת לצורך מצוה אם חשיב שאינו דרך השחתה ומותר. או לא מיעט הרמב"ם אלא סותר על מנת לבנות: הנה הרמב"ם פ"ו מהלכות יסודי התורה הלכה ז' הסותר אבן אחת דרך השחתה מן המזבח לוקה. וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה עד כאן לשונו. וצריכין להבין מנא לי' לרמב"ם דאין הלאו רק דרך השחתה. ונראה שלמד זה מהא דזבחים (דף צ"ה.) אמר ריש לקיש מעיל שנטמא מכניסו פחות מג' על ג' ומכבסו משום שנאמר לא יקרע. וקשה מאי אריא מעיל אפילו שאר בגדי כהונה נמי דאית בהו לאו דלא תעשון. דודאי הקורע עובר כמו שורף וכמו שהוכיח ביראים מצוה ט' מהא דסנהדרין (דף נ"ו) דבריז מיברז בשם היינו העושה נקב עובר בלא תעשון. דהחותך עובר. והא דצריך מעיל לאו דלא יקרע. היינו דמשום דלא תעשון אינו עובר אלא אם כן ביטלו מתורת בגד שקרע רובו. דומיא דברזי' מיברז שנקב אות בשם וביטל בכך כל השם. אבל משום לא יקרע איזה שיעור שקרע ממנו או שיקרע פי המעיל לבד חייב. אבל בקריעה דבגד שנטמא שצריך לקרוע רוב הבגד שיתבטל מתורת בגד הא אית בי' לאו דלא תעשון ועל כרחך לומר משום דאינו דרך השחתה לית בי' משום לא תעשון על כן דוקא במעיל משום דאית בי' לאו בגופי' לא יקרע ואפילו אינו דרך השחתה עובר. ועיין ספר קרבן חגיגה הובא במל"מ פ"ט מהל' כלי המקדש הלכה ג'. ואם כן מוכח מזה דלצורך מצוה לא חשיב דרך השחתה: ב) אך נראה דיש לדחות ראי' זו. דהנה בתוס' שם ד"ה מכניסו כתבו אפילו למאן דאמר ביאה במקצת שמה ביאה שאני בגד הואיל ויכול לחתכו לא חשיב כאילו נכנס כולו, והנה יש לישב דקו' התוס' מביאה במקצת הוא רק לרב אושעיא אליבא דעולא אמר ר"ל שם דחייב כרת על ביאה במקצת כמו על ביאת כולו על כן גם בבגדים חייב מלקות על ביאה במקצת כמו על ביאת כולו. ואין עשה דכיבוס דוחה לא תעשה שבמקדש. ועוד דלא הוה בעידנא. אבל לרבינא אליבא דר"ל דלמלקות איתמר. דין ביאה במקצת מביאת כולה. ממילא בכלים דעל כולו חייב מלקות. ביאת מקצת גם מלקות אין בו. רק איסור בעלמא כעין חצי שיעור. וחלב טמאה. שכתב הרמב"ם שדינו כמו חצי שיעור. ושוב עשה דכיבוס דוחה אותו דחצי שיעור דרק איסורא בעלמא הא קיל מעשה כמ"ש תוס' שבועות (דף כ"ג:) ד"ה דמוקי. ועשה חמור דוחה עשה הקל אף דלא הוה בעידנא ובמקדש כמ"ש תוס' זבחים (דף ל"ג:) ד"ה לענין. והנה הכ"מ פ"ג מהלכות ביאת המקדש כתב דאף ראב"ד דפוסק כר"ל דביאה במקצת שמה ביאה. מכל מקום אינו רק למלקות שכן המסקנא. לפי זה יש לומר דבאמת למסקנא גם בכלים ביאה במקצת שמה ביאה. אך שאינו למלקות רק איסור בעלמא ועשה דכיבוס דוחה אותו: ג) והנה הדבר פשוט שגם קדשים הנשחטין יש בהם איסור לאו דלא תעשון וגו'. שקדשי שמים הם ועיין ע"ז י"ג: ומשמע דמיירי נמי בקדשים הנשחטין. ויש להביא ראי' לזה דלכאורה קשה דבתרומה חמור המטמא מהשורף. דמטמא עובר בעשה דמשמרת תרומתי. ושורף מסופקין תוס' פסחים (דף י"ג.) ד"ה שורפין אם יש בשריפת תרומה משום איסור דמשמרת תרומתי. ואילו בקדשים בסוגיא דר' חנינא סגן הכהנים מבואר דלר"מ כל קדשים שאינן ראויין לאכילה מותר לטמאם ולר"י נמי מן התורה שרי. ועל כן היכי דאיכא הפסד ממון חולין מודה. ואילו לשרוף כל שפסולו בדם ובבעלים טעון עיבור צורה. וכן הנטמא בכלי שנטמא במשקין אינו נשרף אלא בעיבור צורה, ולטמא מותר לר"מ. אך הוא הדבר דבקדשים נוסף על איסור משמרת תרומתי יש בשורף לאו דלא חעשון שאין במטמא. כמו מטיל מום בקדשים שאינו בלא תעשון. ועל כן בתרומה באיסור משמרת מטמא חמור שצריך לשומרם מטומאה. ואיסור לא תעשון ליכא בתרומה דממון הדיוט הוא: ד) ובזה יש לישב קו' תוס' על רש"י פסחים (דף ט"ו.) שפי' ולד טומאה דרבנן כגון כלי שנטמא במשקין. והק' בתוס' הא אינו נשרף אלא בעיבור צורה. ולפי מה שכתבתי יש לומר דזה לשורפו בפני עצמו משום לאו דלא תעשון. אבל לשורפו עם טמא טומאה דאורייתא מותר דמכי נגע בו נטמא מדאורייתא והנגיעה שמטמא אין בו משום לא תעשון. כמו המטיל מום בקדשים בע"ז יג: הנ"ל. ובשעה שנשרף כבר נטמא מדאורייתא ומותר לשורפו מדאורייתא: ה) נשוב לענינינו שבקדשים הנשחטים יש איסור בשריפתן משום לא תעשון. ומכל מקום היכא שנטמאו או נפסלו מפורש בקרא באש ישרף. הנה דאין איסור לא תעשון בקדשים שנטמאו או נפסלו. והוא הדין בגדי כהונה שנטמאו בענין שלא יהי' להם טהרה במקוה לא יהי' בשריפתן משום לא תעשון. ובגדים אלו שטעונין כבוס בעזרה ואסור לטבלו דבחוץ אי אפשר דשרייתן זה כבוסן ולהכניסם לפנים אי אפשר כל זמן שהן טמאין. נמצא שאין תקנה להוציאם מטומאתן שוב מותר לקורעם ואין בהם משום לא תעשון. מה אמרת הא יש תקנה להכניסם פחות מג' על ג'. ליתא דהתינח במעיל דאי אפשר לקורעם. אבל שאר בגדים אי אפשר להכניסן משום איסור ביאה במקצת. ואין לומר שעשה דכיבוס דוחה איסור ביאה ליתא דחשיב אפשר לקיים שניהם שאם לא ידחה לא יהי' להם תקנה בטבילה ויהי' מותר לקורען. ואין לומר אדרבה נימא שידחה ואז יהי' איסור לקורען ולא יהי' אפשר לקיים שניהם. ליתא דביבום אחות אשה כתבו תוס' דלא חשיב אפשר לקיים שניהם בחליצה. שאם לא ידחה לא יהי' עולה לחליצה גם כן. ואף שאם ידחה שוב אפשר בחליצה ואיך ידחה. אלא בתר היתר אזלינן שמוכרח להתיר לו היבום שאם לא נתיר לו לא יהי' אפשר בחליצה. ואם כן