אבני נזר אורח חיים תקעט

כן קצת מצוה כנ"ל. ומכל מקום כשירה בחרש שוטה וקטן [כמבואר בגמרא שם דקאמר והשתא דאמרת הדלקה עושה מצוה הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום. מבואר דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה מהני הדליקה חרש שוטה וקטן] והוא הדין הדליקה מאלי' וכיון שכשירה מאלי' הוא הדין דכבתה מאלי' מבטל להדלקה דמאלי'. וכשם שאם כיבה במזיד מבטל הדלקה דבכוונה הוא הדין כיבוי דממילא מבטל הדלקה דממילא. ואפי' הדליקה בידים לא מהני כיון דאינו תלוי במעשיו דאפי' מאלי' נמי כשירה: ו) ולכאורה יש לומר דגם מצוות הנחה נתבטלה דהא פשיטא דאם הניח ולא הדליק אחר כך גם מצוות הנחה לא קיים ואף דהנחה היא עיקר המצוה מכל מקום דוקא כשמדליקה אחר כך. וכן הי' במנורה אם לא הדליקה אחר כך הנחה למפרע לאו מצוה היא. וכן נראה פשוט. ועל כן כשכבה אחר כך ונתבטלה הדליקה דמאלי' בטלה גם כן הנחה. אך יש לומר כיון דסוף סוף כשהודלקה וחייל מצות הנחה שוב לא אתי כיבוי דממילא ומבטל להנחה דבמעשה וזקוק לה רק משום קצת מצוה דדהדלקה. וסיוע לסברא זו מלשון הש"ס זקוק לה משמע דזקוק לאותו הנר דווקא ולמה. אך לפירוש רש"י דלמדנו מדבריו דמאן דאמר כבתה זקוק לה סבירא ליה הנחה עושה מצוה ועל כן זקוק למצות הדלקה דנתקיימה אפי' מאלי' והוא הדין דנתבטלה מאלי' אבל מצות הנחה דהיא עיקר מצות נר חנוכה כבר נתקיימה בנר זה ואם כן פשוט דצריך להדליק נר זה דווקא. וקרוב לומר שאם נאבד נר זה אין תקנה בנר אחר כיון שבנר האחר לא יהי' מצות הנחה כלל שהיא עיקר מצותה ואינו נר חנוכה כלל: ז) מעתה מיושב פירש"י שפירש שמא פשע ולא מתקן לה ולא פירש שמא ישכח. דסבירא ליה לרש"י כיון דהא דזקוק לה הוא רק משום קצת מצוה דהדלקה. אינו בדין לחוש בשירי מצוה לספק. ועל כן בשבת הוצרך רבא לטעמא דמותר להשתמש לאורה דלא חיישינן בשירי מצוה שמא יכבה. [וכבר ביארנו שאפשר שידלוק ואין בודאי שיכבה דאם לא כן אפי' למאן דאמר אין זקוק לה לא הי' מועיל דהוי כאלו לא נתן שמן כשיעור וכאילו נתנו בפני הרוח דלא מהני כמבואר בפוסקים]: ח) והא דבחול חיישינן שמא יפשע יש לומר דהנה בבבא קמא (דף מ"ח.) הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות וחפר בורות שיחין ומערות בעל החצר חייב בנזקי בור כיון דאית לי' להאיך למלויי' ולא מליי' כמאן דכריי' דמי. וכן בתוס' בבא קמא (דף כ"ב.) אשו משום חציו לא שיבעיר בעצמו האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו. והיינו כיון שיש לו לכבות האש שלא יצא ויזיק כאילו הבעיר בעצמו האש. וכן בב"ק (דף ק':) מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נתייאש ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו. אף שלא עשה כלום דעל היאוש אין לחייבו דמחשבה גרמא בעלמא היא כמו שכתב רש"י גיטין (דף נ"ג סוף ע"א) דאמחשבה לא מחייבינן לי' עיין שם. ועל כרחך דהחיוב הוא משום דמחויב לגודרה ולא גדרה כמאן דפרצה בידים דמי. [והא דהיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם פירש הרמב"ן בדיני דגרמי משום דאינו מחויב להעיד אלא מתורת גמילות חסד]. והכי נמי כיון שמחויב לחזור ולהדליקה והוא פשע ולא הדליק כמאן דכביי' בידים דמי. וכיון דבפשיעה לא הדליקה וכמאן דכביי' בפשיעה דמי בכהאי גוונא אפי' לדעת הרשב"א אף לדידן זקוק לה. נמצא שאף מצוות הנחה נתבטלה ע"כ חיישינן: ט) אבל שמא ישכח לא חיישינן כלל דאפי' תימא דאף בכהאי גוונא כמאן דכביי' דמי הרי הי' בשוגג והרי כתב הרשב"א דאם כביי' בשוגג אין זקוק לה. ואפי' למהרש"ל דסבירא לי' דאם כיבה אותה בשוגג זקוק לה. מכל מקום נראה דבשוגג לא חשבינן לי' כאילו כיבה בידים. שהרי בהא דנתייאש ולא גדרה אינו חייב באחריותו עד שיאמר לו גדור. דווקא שהתרה בו. ואם לאו לא חשבינן לי' למזיד ולא חשוב כאילו פרצה בידים. דאם איתא דאפי' בשוגג חשוב כפרצה בידים הלא אדם מועד לעולם. וכן בתוס' (דף כ"ב:) שהעתקנו לעיל דכל מקום שפשע ולא שמר גחלתו וכו' מבואר דאם הי' בלא פשיעה לא חשבינן לי' כמזיק בידים. וממילא למאן דאמר זקוק לה מצות הנחה לא נתבטלה ובשירי מצוה לא חיישינן לספק כנ"ל. רק דילמא פשע חיישינן דאז יחשב כאילו כיבה במזיד וכנ"ל: י) ואין לפקפק ולומר כיון דאינו מחויב להדליקה רק משום קצת מצוה דהדלקה לא חשבינן לי' לגבי מצות הנחה כמאן דכביי'. ודווקא בהנך דלעיל דהחיוב הי' משום שלא יזיק ע"כ חשבינן לי' לגבי היזקו כמאן דעביד בידים. משא"כ הכא לא חשבינן לי' לגבי הנחה כמאן דכביי' כיון דמשום הנחה לא הי' מחויב להדליקו שנית. ליתא שהרי בהא דנתייאש ולא גדרה כתבו התוס' ב"ק שם בד"ה אומר לו גדור וז"ל פי' לבעל הכרם דהוה המזיק דד' אמות שאמרו בשביל עבודת הכרם כדתנן בלא יחפור לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ד' אמות ומפרש בגמרא ד' אמות שאמרו בשביל עבודת הכרם אפי' לר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו הא מודה ר"י בגירי' דילי' והכא גירי דבעל הכרם הם דחשדינן לי' שלא יביא מחרישתו בשדה חבירו לפיכך צריך להרחיק ד' אמות או לעשות כותל עכ"ל. הרי דאף דהא דמחויב לעשות כותל לאו משום איסור כלאים הוא אלא מחשש דחשדינן לי' וכו' מ"מ כיון דסוף סוף מחויב הוא ולא עשה חשבינן לי' כאילו פרצה. והכא נמי כיון דמכל מקום הי' מחויב לחזור ולהדליקה מחמת קצת מצוה דהדלקה. כשלא הדליקה חשבינן כמאן דכביי' ואפי' לגבי מצות הנחה ודו"ק: יא) מעתה מיושב קושיית התוס' דבשבת דאינו מחויב ואסור לו אחר כך להדליקה שוב לאו כמאן דכביי' בידים דמי. ואי משום קצת מצוה דהדלקה שלא יוכל להדליקה משום קצת מצוה לא חיישינן לספיקא. ואף שהרי"ף הביא ראי' מהא דמדליקין בשבת שמע מינה דאי כביא לא מזדקיק לה. זה הוא לדידן דאפסק הלכתא הדלקה עושה מצוה והביאה הרי"ף ז"ל בהלכותיו. ואם נאמר דאף על פי כן כבתה זקוק לה שפיר יקשה למה מדליקין בשבת ואתי שפיר: