אבני נזר אורח חיים תקעז

י) ובזה נבוא לביאור טעמא דרב הונא דאין מדליקין בחול משום דכבתה זקוק לה. דהנה לקמן ע"ב איתא אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קבלה. משמי' דר' יוחנן וקבלה. ופריך למאי נ"מ ומקשין העולם הא כשסבר מתחילה מותר להשתמש לאורה אפשר שהשתמש ובא לכלל איסור ח"ו. ושפיר קאמר אי זכאי. ונראה לי דהא דלא קיבל משמי' דר' ירמי' היינו רק הדין דכבתה אין זקוק לה. דהנה כבר ביארנו הטעם דכבתה אין זקוק לה משום דהדלקה עושה מצוה. ומצוות הדלקה כבר עברה. והנה יש לומר הטעם למאן דאמר זקוק לה אף דסבירא לי' נמי דהדלקה עושה מצוה. והוא משום דקיימא לן אשו משום חציו וכל מה שדולק אחר כך חשוב שהוא הדליק כל החצי שעה. וזה לדידי' הפירוש הדלקה עושה מצוה שהדליק כל השיעור וכשכבה בטל מצוותו למפרע. אך למאן דאמר אשו רק משום ממונו ע"כ שכל המצוה היא ההדלקה לבד דמה שדולק אחר כך לאו כאילו הדליקה הוא. והוי כהדליקה חש"ו על כרחך לדידי' הפירוש הדלקה עושה מצוה שעת הדלקה לבד לא דליקת כל השיעור. ועל כן כבתה אין זקוק לה ודו"ק. ועל כן כששמעה משמי' דר' ירמי' לא קבלה שיהי' הלכה כן דשמא סבירא לי' כריש לקיש דאשו משום ממונו ועל כרחך המצוה הוא רק בשעת הדלקה על. כן כבתה אין זקוק לה. אבל למה דקיימא לן אשו משום חציו יש לומר דכבתה זקוק לה. אבל אחר כך ששמע דאפי' ר' יוחנן דסבירא לי' בבבא קמא אשו משום חציו סבירא לי' גם כן כבתה אין זקוק לה. קבלה שפיר. כן נראה לי לפרש בדרך פילפול: יא) על כל פנים זאת נראה לי ברור דלמאן דאמר כבתה זקוק לה. ולמאן דאמר אשו משום חציו וחשוב כאילו דולק והולך מכחו כל החצי שעה. אם יארע שרק הדלקה ראשונה יהי' מכחו ואחר כך יהי' דולק מעצמו לא יצא. דחשוב השאר כאילו הדליקה חרש שוטה וקטן דודאי לא יצא וחשוב ככבתה והדליקה שוב חש"ו. ועל כרחך היינו טעמא דאסור להדליק למאן דאמר כבתה זקוק לה בשמנים הפסולים. כיון שאפשר שידלוק בלא הטיי' ותיקון כדמוכח מהא דמדליקין לדידן בשבת כנ"ל. ואפשר נמי שיכבה. נמצא שאם אחר כך לא תכבה ותדלוק יפה יפה לא יצא ידי חובת חנוכה. שהרי כתבו התוס' ב"ק (דף כ"ב:) בד"ה חציו דחרש הן. דלמאן דאמר אשו משום חציו בעינן שיהי' קרוב לודאי כעין חציו. והכא אינו קרוב לודאי שידלוק שאפשר שיכבה מאחר שאינו נמשך אחר הפתילה. ועל כן אם הי' מתכבה והוא מטהו ומתקנו טפי עדיף דנמצא שהוא דולק מכוחו. רק למאן דאמר אין זקוק לה והחיוב עליו אינו רק הדלקה לבד וזה עשה בעצמו ושפיר מקרי נר חנוכה מאחר שאפשר שידלוק ולא יכבה וחשיב נתן שמן כשיעור ואף שאי אפשר שיהי' הדלקה שאח"כ מכחו מאחר שאינו קרוב לודאי שידלוק כנ"ל לית לן בה שהרי במקדש לא הי' הנס רק בהדלקת מקצתו דשוב ממילא כל השמן נטהר כמו בקומץ פיגול דאפי' פלגא דמחית אארעא נטהר. ואם כן גם בנר חנוכה יוצא בהדלקת קצתו. רק שכל השמן יהי' ראוי שידלוק כדי שיחשב מכלל הנר. אבל אין צריך כלל שהוא יפעול בכל השמן דזה לא הי' הנס במנורה פעולתו בכל השמן שדולק כל הלילה דבלאו הכי הי' נחשב שפועל בשמן טהור כנ"ל אות ה': יב) ואפשר שגם דעת רש"י כן שאם הי' דולק בלא תיקון לא יצא. רק דקשה לי' שיטה תמיד עד שלא יהי' מקום כלל לכבות ועל זה תירץ שפיר חיישינן שמא יפשע דודאי זה זריזות יתירה להטות תמיד אפי' לא יתחיל לכבות, דאם ימתין כשיעור שיהי' אפשר לכבות ולא נתכבה לא יצא כנ"ל, ובזה ודאי חיישינן דילמא פשע: יג) ובזה נכון היטב ברייתא דרמי ב"ת דאין מדליקין בהן במקדש, דלכאורה אם אין לו פתילות אחרים ידליק בהפסולים דשמא ידלוק בלי תיקון והטיי' כנ"ל מדמדליקין לדידן בשבת, ולהנ"ל ניחא טפי דכ"ש אי ידליק בלא הטיי' דלא יצא דבמנורה כבתה זקוק לה כדמפורש במנחות (דף פ"ח:) נר שכבתה פרש"י בחצי הלילה: יד) כל דברינו הנ"ל לפרש כבתה זקוק לה דאם כבה ולא חזר והדליקה לא יצא כלל ידי חובת חנוכה, אך מדברי הרמב"ן בחידושיו לא נראה כן שתירץ על קושיית התוס' שהקשו דמנא לי' לרבא דסבר רב הונא דמותר להשתמש לאורה שמא משום דכבתה זקוק לה ולא יוכל להדליק בשבת. ותירץ הרמב"ן דבשבת שאסור להדליק לא שייך כבתה זקוק לה. ונראה לפרש לשיטתו דאף רב הונא מודה דידי חובתו יוצא בהדלקה ושוב אינו חייב באחריותו. והוא כקרבן לאחר זריקת דם דאם אחר כך נאבד אינו חייב באחריותו. ומכל מקום כל זמן שהוא קיים מחוייבין להקריבו, וכמו נדבה דאם אבד אינו חייב באחריותו וכל זמן שהוא קיים עובר עליו בבל תאחר אם אינו מקריבו כמפורש ריש ראש השנה, כמו כן בנר חנוכה דנהי דנפטר מחיובו בהדלקה. מכל מקום כיון דכל זמן שדולק מצוה היא שהרי אסור להשתמש לאורה לבטל ההיכר או לכבותה בתוך הזמן, על כן אפי' אם כבתה כיון שעדיין הנר קיים מחויב להדליקה כיון שהוא נר חנוכה. ואין הכי נמי דאם נאבד הנר דאינו מחויב להדליק אחר. ומדוקדק הלשון זקוק לה. שזקוק לאותו הנר. דאם ידליק נר אחר אינו כלום כיון שכבר יצא ידי חובתו. ונר האחר חול, וע"כ שפיר קאמר דבשבת מותר להדליק אי לאו טעמא דמותר להשתמש לאורה. דגוף המצוה יצא בהמעשה הדלקה ואי דנחוש שיבטל המצוה אחר כך ולא יוכל להחזיר ולהדליקה. הא בשבת אין חיוב. ומתחילה לא הי' חייב אלא בהדלקה וחובת הנר לא חל עליו רק לאחר הדלקה ודומה להא דכתב המרדכי דבשבת מותר ללבוש בגד בלא ציצית כיון שאסור להטיל ציצית בבגד בשבת לא חשיב מבטל מצוה כלל. כנ"ל נכון בדעת הרמב"ן [וקרוב הדבר שזה דעת רש"י שפירש דילמא פשע ולא שמא ישכח דס"ל כדעת הפוסקים דשכחה חשוב אונס ולא יעבור במה שישכח אחר כך ולא ידליקנה וגוף המצוה יצא]: טו) אך עדיין קשה קושיית התוס' דבשבת יהי' אסור להדליק בשמנים הפסולים שמא יכבה בין השמשות ולא יוכל להדליקה, ושמא הוא יום וצריך להדליקה. דומה לזה אמרו כוי אין שוחטין ביום טוב כיון שלא יוכל לכסות דמו מספק ולא אמרינן שיהי' מותר לשחוט כמו שמותר ללבוש בגד שאינה מצוייצת בשבת כיון שאסור להטיל ציצית בשבת וע"כ כיון דאי הוה ידעינן דחי' הוא הי' מחויב לכסות. וכן משמע בירושלמי ספ"ח דפסחים נטמא בספק רשות היחיד משלחין אותו לדרך רחוקה הרי דאף דמספק אינו יכול לעשות וחשב עובר בספק פסח. והכא נמי בנר חנוכה נחוש שמא בין השמשות יום ויחשב מבטל מצוה: