אבני נזר אורח חיים תקעו

מצוה. ואם הי' הדין דהנחה עושה מצוה הי' הדין דזקוק לה. ולמה. ועיין בטורי זהב ס"ק ח': ג) וליישב זה נקדים מה דאיתא בזבחים (דף כ"ז:) אמר ר' אלעזר מזבח הפנימי מקדש פסולין פירש"י שאם עלו לא ירדו. ואף על גב דלא כתיב קרא אלא בחיצון. ואותיב מברייתא ומשני תריץ הכי קטורת זרה שעלתה על גבי מזבח החיצון תרד שאין מזבח החיצון מקדש אלא הראוי לו. והפנימי מקדש בין ראוי לו בין אינו ראוי לו. מאי טעמא האי רצפה והאי כלי שרת. ובתוספות שם ועדיף מכלי שרת דכלי שרת אין מקדשין פסולין ליקרב ומזבח מקדש. והנה דין זה ודאי אינו מקרא דנלמד פנימי מחיצון דהא חיצון גופי' אינו מקדש אלא הראוי. ואיך נלמד מחיצון דין שאינו מחיצון. אלא ע"כ דמסברא הוציאו דין זה. ואף דשאר כלי שרת אין מקדשין ליקרב היינו משום דאין מקום גמר עשייתו בכלי שרת אלא במזבח. אבל במזבח הפנימי שהוא כלי שרת ושם הוא מקום הקרבה שאין עוד אחריו שום עשיי' שפיר מקדש. ולפי זה נראה דמנורה גם כן מקדש שמן פסול כיון דהוא כלי שרת ושם הוא גמר עשייתו שהרי שם ישרף. והא דלא מצינו דין זה בש"ס. דמנורה גם כן מקדש כמו מזבח הפנימי. משום דלא משכחת לה אינו ראוי לו דאינו אלא להדלקה: ד) והנה בפ' ב"ש (דף מ"ג:) אמר ר' יוחנן הפיגול והנותר והטמא שהעלן על גבי המזבח פקע איסורא מהם. אמר רב חסדא מזבח מקוה טהרה בתמי' אמר ר' זירא שמשלה בהן האור. מתיב ר' יצחק בר ביסנא אחרים אומרים וטומאתו עליו מי שטומאה פורחת ממנו יצא בשרו שאין טומאה פורחת ממנו ואם איתא הרי טומאה פורחת ממנו על ידי האור אמר רבא על ידי מקוה קאמרינן. ועוד מתרץ שם תירוצים אחרים ולדברי כולם נשאר דבר זה במסקנא דטומאה פורחת על ידי שמשלה האור [ומשלה בו האור היינו כל דהו כפרש"י (דף פ"ה:) אהא דעולא דמשלה בו האור יעלו] ולעיל מינה אהא דעולא דקומץ פיגול שעלה על גבי המזבח פקע פיגולו ממנו דמוקי לה במשלה בו האור מסיק הלכך האי קומץ פיגול דפלגי' מחית אארעא ופלגי' אסקי' אמערכה ומשלה בו האור מסקינן לכולי' אפילו לכתחילה. ולפי מה שהעליתי דמנורה דינו כמזבח הפנימי דעדיף מחיצון אם כן כל שכן דשמן טמא שהדליקו במנורה דפקע טומאתו ממנו קל וחומר ממזבח החיצון דאינו מקדש אלא הראוי לו. וכשמשלה האור במקצתו פרח טומאתו מכולי' ומסקינן לכולי' לכתחילה. כל שכן מנורה דמקדש אפילו שאינו ראוי לו אלא דלא משכחת אינו ראוי לו דכל שמן ראוי לו מקרי] דכיון שנתלה בו האור פרח טומאתו מכולי' וזה מה שרצינו לבאר: ה) והנה בנס דחנוכה הקשו הפוסקים דמה בכך שטמאו כל השמנים הלא טומאה דחוי' בצבור. ותירצו כיון דדחוי' ומהדרינן אטהרה עשה להם הקב"ה נס זה שיהי' בטהרה להראות חביבתם. והנה הדבר ברור שתקנו חכמים בנר חנוכה נגד מה שהי' הנס במנורה. והרי במנורה לא הי' הנס אלא עד לאחר הדלקה שבלא הנס הי' בטומאה. אבל לאחר שהדליקו ואחז בו האור אף אם הי' השמן טמא מתחילה [כיון שע"כ הי' מדליקין שהרי טומאה דחוי' בצבור] אחר כך הי' נטהר והי' דולק בטהרה וכיון שלא הי' הנס במה שדולק והולך. גם בחנוכה לא תקנו בזה כלום רק ההדלקה לבד ואם כבתה אחר כך אין זקוק לה: ו) אך יש לפקפק בזה דהא קיי"ל אשו משום חציו. וכתב הנמוקי יוסף בבבא קמא בהא דמדליקין נר של שבת אף שדולק והולך בשבת מכוחו, הוא משום דבשעת הדלקה נעשה הכל וכאילו עשה כל הדלקה שדולק בשבת הכל בערב שבת בשעת הדלקה. ואם כן במנורה נמי נחשוב הדלקה שדולק כל הלילה כאילו נעשה הכל בשעת הדלקה, ואז עדיין טמא הי' ושפיר הי' נס אף לענין מה שדולק אח"כ מאליו, אך באמת זה אינו דהא אח"כ דולק שמן טהור, וא"כ אף אם נחשוב הדליקה שאח"כ כאילו עשהו בשעת הדלקה, הרי חשוב כאלו עשה אז המעשה שאח"כ בשמן טהור: ז) וראי' לזה מדברי התוס' עבודה זרה (דף נ"ה.) ביין שדרך הנכרי וירד לבור אף שלא נגע בו משירד לבור ונעשה יין אף על פי כן אסור כיון שמכח דריכתו ירד לבור ואסור מטעם כוחו של נכרי [כמו יין שיצק הגוי מכלי דאסור מה שיצא מהכלי] ואף שבשעת דריכת הנכרי עדיין לא הי' יין כלל עד שירד לבור, ואם נחשוב הירידה לבור שאח"כ כאילו עשהו בשעת דריכה הרי אז לא הי' יין כלל, ועל כורחין כיון דאחר כך הוא יין ובשעת דריכה הי' עומד להיות יין אחר כך חשבינן כאלו בשעת דריכה יצק היין דהמעשה שאחר כך שהוא ביין חשבינן בשעת דריכה ג"כ ביין [וכן משמע בשבת (דף צ"א.) באבעיא זרק כזית תרומה לבית טמא מהו עיין שם בתוס' ד"ה כגון] והכא נמי כיון שאחר כך דולק והולך שמן טהור חשבינן בשעת הדלקה גם כן מעשה שאחר כך בשמן טהור, וע"כ לא הי' הנס רק במצוות הדלקה ממש לא במה שדולק והולך אחר כך מכוחו, על כן בנר חנוכה נמי לא נחשוב המצוה מה שדולק אחר כך מכוחו [ואם כבתה ולא דלק אחר כך מכוחו לא נאמר שלא קיים המצוה ויהי' זקוק לחזור ולהדליקה] על כן כבתה אין זקוק לה: ח) ובזה ניחא דדוקא למה דקיימא לן הדלקה עושה מצוה כבתה אין זקוק לה, דהנה כבר ביארנו במקום אחר דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה תקנו נר חנוכה נגד הנחת שמן במנורה, ולענין הנחה שפיר נחשב הנס במה שמונח אח"כ השמן מאליו כל הלילה משום דחשיב כאילו עשה כל הנחה שבכל הלילה בשעת הנחה והרי בשעת הנחה טמא הי', ובזה אין לומר דכיון שאחר כך הי' טהור הרי בשעת הנחה עשה הכל בטהרה, דהא בשעת הנחה עדיין לא הי' עומד להיות טהור אחר כך דהא הטהרה לא הי' עד שעת הדלקה רק בהדלקה נעשה טהור ונמצא שבעת הנחה עשה פעולת הנחה שיהי' מונח כל הלילה בטומאה, ואף שבהדלקתו טהרו. מכל מקום עבודת הנחה שקודם הדלקה הי' על כל הלילה בטומאה, ושפיר הי' הנס אף על שמונח אחר כך יהי' הדין כבתה זקוק לה, על כן דווקא משום הדלקה עושה מצוה כבתה אין זקוק לה: ט) העולה מזה דלמאן דאמר אין זקוק לה לא תקנו חכמים אלא הדלקה לבד בשעת הדלקה, אבל מה שדולק אחר כך מכוחו לא תקנו חכמים, כיון דבזה לא הי' הנס במנורה, רק אם נתנו במקום שאי אפשר שידליק כל השיעור לא הוה השמן הנשאר שאי אפשר שידליק מכלל הנר. אבל כיון שאפשר שידליק והוא מכלל הנר שפיר מקיים המצוה בהדלקה: