אבני נזר אורח חיים תקסט

שהיין והמים הם שייכים לתמיד. לרמז תוספתא הנ"ל דכשקרבין עם התמיד התמיד מתירן וחייב עליהם משום פיגול. אך לר' עקיבא פרק קמא דתענית. דבשני אינו מנסך מים רק בששי ובשביעי על כורחין מתפרש כפרש"י בחומש: סימן תצו. הלכות חנוכה. בדין איסור תשמיש נר חנוכה. א) דעת בעל המאור דשלש מחלוקת בדבר למאן דאמר אסור להשתמש לאורה דינו כנרות מנורה שאין משתמשין בו אפילו תשמיש מצוה ולשמואל דאמר אפילו להרצות מעות מותר. סבירא לי' דלית בי' משום קדושה ואפילו ביזוי מצוה ליכא כיון דאינו משמש בגופו של נר. ולדידן קיימא לן דלית בי' משום קדושה ולהשתמש בו תשמיש דמצוה מותר. אך להרצות מעות אסור משום ביזוי מצוה: ב) דעת הרמב"ן דלמאן דאמר אסור להשתמש לאורה אפילו תשמיש דמצוה אסור משום היכר דהרואה אומר לצורכה הוא דאדליק דפעמים שאדם מדליק כמה נרות. ותשמיש דמצוה שיש בו הנאה גם כן אסור משום ביזוי מצוה גם כן שתשמישי מצווה בשעת מצוותם נוהגים בו כדברים שבקדושה לאסור הנאה ואם אינו נוהג בו כדברים שבקדושה הוי ביזוי מצוה. והכי קיימא לן. אך להרצות מעות שאינו תשמיש אלא הנאה בעלמא. בזה ס"ל לשמואל דמותר ואין לאסור משום היכר. ומסקנא דאף בזה אסור משום ביזוי מצוה עד כאן תוכן דבריו. ולפי זה עיון בעלמא של מצוה שאין בו הנאה ואינו תשמיש מותר. דבזה אזדו שני הטעמים: ג) דעת הרא"ש גם כן כהרמב"ן אך הוסיף דאין אסור משום ביזוי מצוה אלא כעין הרצאת מעות שצריך לעיין בקרוב לנר. אבל בשאר תשמישים שמשתמש ברחוק ליכא משום ביזוי מצוה ואינו אסור אלא משום היכר ויצא מזה קולא גם כן דתשמיש עראי שמשתמשים מרחוק מותר. דבזה לא שייכי שני הטעמים: ד) דעת הר"ן דלמאן דאמר אסור להשתמש לאורה עשאוהו כמנורה שאין משתמשין בו כלל והכי קיימא לן. ולדידי' אין שום היתר להשתמש נגד נר חנוכה והוא המחמיר שבכולם: ה) והנה הרי"ף כתב בפירוש הש"ס אי נמי לשיעורא דלאחר שדלק כשיעור הזה אם רצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. והרא"ש כתב גם כן כפירוש הזה. ותמוה לי דהא בפרק לולב וערבה (דף מ"ו) הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים קיימא לן כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר דלכולא יומא אתקצאי. והכי נמי יאסר כל הלילה כמו אתרוג לאחר שיצא בה. בשלמא להרי"ף לא קשה מידי דנר חנוכה לאחר חצי שעה כמו אתרוג למחר כיון שעבר זמנה. אבל להרא"ש דסבירא לי' דלשנויא בתרא לית לי' שינויא דאי לא אדליק מדליק. אם כן נר חנוכה לאחר חצי שעה כמו אתרוג לאחר שיצא בה ויאסר. אך לא קשה מידי. דהרא"ש לשיטתי' דאין איסור בתשמיש משום ביזוי מצוה כיון שאין ידיו סמוכות לנר רק שמבטל ההיכר. ולאחר שעה שכבר יצא הרי אף לכבותה מותר: ו) ואחרי הנחה זו הונח לנו במה שהביא הרא"ש גם כן דברי הגאונים דמותר השמן שבנר עושה לו מדורה ושורפו במקומו. ולכאורה סותר להא דלאחר זמנה יכול להשתמש לאורה. וכבר תמה בזה הבית יוסף והרמ"א על הרא"ש והטור עיין שם. ולהנ"ל ניחא דדוקא להשתמש נגד נר חנוכה דאין איסור משום מוקצה וביזוי מצוה רק משום שמבטל ההיכר ולאחר זמנה הרי אף לכבותה מותר. אבל להדליק השמן בידים לצורכו ודאי אסור משום מוקצה. ויותר מזה דאפילו למאן דאמר מותר להשתמש לאורה מודה בהא: ז) וכיוצא בזה מצינו בהקדש דלהשתמש לאור הקדש אין איסור מן התורה דמראה אין בו משום מעילה כמו שכתבו התוספות בשם הירושלמי אהא דבוררת אשה חטין לאור אבוקת בית השואבה. והמדליק נר של הקדש לצורכו ודאי מעל כמו שכתב המשנה למלך פרק ה' מהלכות כלי המקדש הלכה י"ד. וכן משמע מהא דאמרינן בערלה מנין שלא ידליק בו את הנר ועל כרחין בזה אסור משום דאתקצאי למצוותו. דפשיטא דמאן דאמר מותר להשתמש לאורה מודה דנוי סוכה אסור כל שבעה וכן הדס אסור להריח בו. דלא מצינו מחלוקת בדבר והוא קל וחומר מהרצאת מעות דאסור משום שידיו סמוכות לנר. ולשיטת הרא"ש נראה ברור דאפילו למאן דאמר מותר להשתמש לאורה מודה בהרצאת מעות דאסור משום ביזוי מצוה. והר"ן שכתב דהרי"ף פליג אהגאונים לשיטתי' אזיל דסבירא ליה דאיסור תשמיש משום ביזוי מצוה: ח) וכן הרמב"ן בחי' דאף דסובר דהאיסור משום היכר מכל מקום למה דקיימא לן דאף להרצות מעות אסור אף דהוא תשמיש עראי. כל שכן בתשמיש גמור דאסור משום ביזוי מצוה. ואף על פי כן מותר לאחר זמנה הוא הדין להדליק לכתחילה. ועל כן פליג אהא דגאונים. אבל להרא"ש לשיטתו דאין איסור בתשמיש לאורה מרחוק אלא משום היכר. פשיטא דלא קשה מידי. ואין לדחות דכיון דמותר להשתמש לאחר זמנה שוב הוי כנר של שבת שמותר לאחר השבת משום דבשעת מצוותו גם כן נהנין ממנו. דלא דמי דבנר של שבת ההיתר להשתמש משום דלהכי עבידא. מה שאין כן בנר חנוכה שאין ההיתר אלא שאינו משתמש בגופו: ט) ויצא מזה לדינא לדעת הרא"ש והטור דהנותר מהנר אף שנתן בו שמן יותר משיעור אסור כל דוחק לחלק בכך כמו שכתב הרמב"ן בחי'. ולדידי' אין מוכרחין כלל לחילוק זה. כי ממה שמותר להשתמש לאחר שעבר זמנה אין שום ראי' כנ"ל. ולהרצות מעות אסור גם לאחר שעבר זמנה. וכל זה ברור כשמש בצהרים: י) ולפי מה שכתבתי נראה לפרש סוגיית הש"ס דמאי טעמא דרב הונא באופן אחר. ויתיישב גם כן קושיית התוספות. דהנה אינו מובן פרש"י דאין מדליקין בחול דילמא יפשע מהיכי תיתי נחוש להכי. וגם קשה דרב הונא אמר בין בשבת בין בחול ורבא מפרש משום דכבתה כו' מותר להשתמש כו' ומפרש המוקדם מאוחר. עוד קשה לי לפי מה שכתבתי דלהדליק בידים כולהו מודו דאסור. אם כן למה נחוש בשבת שמא יטה לצורך תשמיש דזה הוי כמדליק בידים. ואפילו למאן דאמר כבתה זקוק