אבני נזר אורח חיים תקסז

מקום מוכח דסברא התם אית לי' גבול אחרינא קיים להלכה: טז) ואם כן קשה למה לא ניליף צפורי מצורע שנאסרין מחיים. ועוד מאי שנא מכל גוף הקדושה דילפינן מעגלה ערופה דנאסר בהזמנה כדמשמע בש"ס סנהדרין שם ומבואר בפוסקים: יז) וצריך לומר דהיינו טעמא דעגלה ערופה הוי קדושה דכפרה כתיב בה כקדשים. ובתוספות ישנים יומא (דף נ"ט.) מסופקים קצת אם מועלין בעגלה ערופה וכן לשון הש"ס סנהדרין שם לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה. אבל צפורי מצורע מצוה נינהו. דכן לשון הברייתא הואיל והוקצה למצוותה עיין שם. ובמצוה לא אמרינן הזמנה מילתא כמו שחילק המג"א. והנה נתברר שחילוק המג"א יש לו ראי' מש"ס כמו שביארנו בעז"ה. ויפה פסק בש"ע כשאילתות: יח) מעתה נבא לנידון השאלה אם הגביה הלולב ועדיין לא הגביה האתרוג. ונראה לי דבזה נאסר לכולי עלמא אף לדעת השאילתות. דהא קיימא לן דארבע מינים בשכולם ברשותו ולרמ"א כשכולם לפניו] אינם מעכבים זה את זה. נמצא דבמה שהאתרוג הי' ברשותו או לפניו יצא ידי לולב. נמצא שעשה מצוה בהאתרוג. וזה מוכח גם כן מצפורי מצורע דאינם נאסרים בלקיחה משום דמצוה הזמנה לאו מילתא כנ"ל ומבואר בתוס' דמשעת שחיטה נאסר המשולחת. וכן איתא להדיא במתני' דנגעים [הביאה התוס' רי"ד ראי' לשיטה זו] ואף דבמשולחת לא הי' כי אם הזמנה לבד. על כרחין לומר כיון דלא הוכשר השחיטה כי אם על ידי המשולחת. ואם נמצא המשולחת שלא הי' דרור או טריפה ישפך הדם כדאיתא בנגעים שם. וכיון שהוכשר השחיטה במה שהי' לו המשולחת. חשיב עשה מצוה במשולחת. הכא נמי כיון שהוכשר לקיחת הלולב על ידי שהי' לפניו האתרוג חשיב עשה מעשה באתרוג. וזה מה שרצינו לבאר: יט) מענין שאנו עסוקים בה נראה לי סמך לדברי המג"א סימן תרל"ח סק"ב דמי שיש לו סוכה בנוי' משנה לשנה כיון שעבר החג בטלה קדושתה ולשנה הבאה צריך לעשות בה מעשה מחדש יעיין שם. ונראה לי סמך לדבריו מהא דעגלה ערופה אינה נאסרת קודם ירידתה לנחל איתן דאפילו הזמנה לא הוי דבמקום שהיא אינה ראוי' לעריפה והכי נמי סוכה קודם החג בזמן זה אינו ראוי למצוה ולא חשיב הזמנה לחג. וכיון דבעינן אזמני' וצר בי' והכא דלא הוי הזמנה צר בי' לחוד לא מהני לחג של שנה הבאה. וצר בי' ואחר כך אזמני' לאחר שלקח ממנו התפילין פשיטא דלא מהני. והכי נמי כשעבר החג שבטל הצר בי' הזמנה שאחר כך בבוא החג לא מהני. והא דנאסר האתרוג לשיטת הפוסקים החולקים על השאילתות אף דעדיין אינו זמן מצוה. צריך לומר כמו שכתב האור זרוע פ"ד דביצה סי' ש"ס לענין דיחוי בלולב דמשקידש היום חשיב נראה אף שעדיין אינו זמן נטילה כיון שהגיע זמן שבו ביום יהי' ראוי לנטילה: כנלפע"ד בכל זה הק' אברהם. סימן תצד. ב"ה יום ג' ויצא ח' כסליו תרס"ב לפ"ק. שלום לכבוד הרב החריף כו' מו"ה יעקב יהודה נ"י מ"ץ דק"ק אמשנאב. א) מה שנסתפק בנתינת אתרוג על מנת להחזיר במה יקנה. משיכה קנין דרבנן ולא מהני לדאורייתא ואף שהוא מתנה. דעת רמב"ן גם מתנה אינו נקנה מדאורייתא אלא בקנין או בחצר: ב) הדבר ברור לדעת רמב"ן כשהוא כולו בידו קונה קל וחומר מחצר. וכן כתב רי"ט אלגזי ריש פרק ב' דבכורות בביאור דברי רש"י אימא כלל כלל לא עד דמטיא לרשותו לא קנה הביא דברי רמב"ן דחצר קונה. וכתב דבשכולו בידו קונה כמו חצירו. ובודאי יד קונה במתנה על כל פנים דונתן בידה כתיב. ואי אמרת אפילו במקום דליכא מעות אין יד קונה במה קנתה הגט. ובחנם הניח הקצות החושן דברי רמב"ן אלו בצריך עיון עיין שם. ובלאו הכי אין לגבב כל החומרות. קנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא. וגם שיטת רמב"ן אין משיכה קונה מן התורה במתנה: ג) אך בקונה לולב כתב המגן אברהם ליתן מעות קודם החג משום דקנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא וגם אני נוהג כן. הגם שלכאורה אין מקום לזה דעל כל פנים הפקר בית דין הפקר דאורייתא כמפורש פרק השולח ופרק האשה רבה, רק שיש פוסקים שאינו עושה קנין. אבל באתרוג שבידו הוא זוכה מן ההפקר. דלכולי עלמא בהפקר משיכה קונה וכל שכן יד. אך הרי הרמב"ם אומר כן. בהא דלא לקני אינש לולבא לינוקא ביומא טבא קמא. ומפרש רמב"ם פרק ח' מהלכות סוכה אפי' הגיע לעונת הפעוטות [כן כתב בית יוסף סימן תרנ"ח בבדק הבית לדעתו] ובשלחן ערוך כתב דיעה ראשונה סתם ויש מי שאומר שאם הגיע לפעוטות מותר. משמע דסבירא לי' למחבר עיקר להלכה אפילו הגיע לפעוטות אסור דקנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא. ופרשתי בתשובה על פי דברי ר' יונה בשיטה מקובצת בבא בתרא (דף ק') דהפקר ב"ד הפקר היינו שמותר ליקח אותו ברשות בית דין הם החכמים במידי דרבנן] ועל כרחין דלא יצא מרשות בעלים בהפקר ב"ד. דאם כן רשות ב"ד בשעת לקיחה למה. אלא ודאי שלא יצא מרשות בעלים וחכמים התירו לקחתו כדכתיב יחרם כל רכושו. ועל כן סבירא לי' לרמב"ם דאף אחר שלקחו אינו קונה אותו, כעין שכתב בספר יראים בגזל גוי אף שמותר, מכל מקום אינו קונה. כן סבירא לי' לרמב"ם בהפקר ב"ד ואתי שפיר: ד) מכל מקום נראה לי להלכה לקנות לולב במשיכה סגי. דכיון שקנה הלוקח במשיכה מדרבנן. הרי המוכר מתייאש מגוף האתרוג. ואפילו דבר שהיא גם מדרבנן נפקע ביאוש. רק בגזל לא קנה. משום דבאיסורא אתא לידי', אבל זה שקנהו מדרבנן על כל פנים. אין שום איסור מן התורה משום הפקר בית דין רק שאינו קונה כנ"ל. אבל איסור ליכא. ושוב קונה ביאוש דדומה להפקר שקונה במשיכה לבד. ודוקא בקטן שהגיע לעונת הפעוטות. דכשם שאין קנינו קנין מן התורה כך אין יאושו יאוש מן התורה. ובפרק אלו מציאות קרי ליאוש קטן יאוש שלא מדעת. דלרבא קונה משום אלו הי'