אבני נזר אורח חיים תקסה

ט) ולפי מה שכתבתי באגודת לולב דאית בי' משום ואנוהו הפירוש כיון דכתיב ווין. וצריך להיות אגד יד על כל פנים. ועל כן המצוה שיהי' אחד לגמרי שיהי' אגודים יחד. והנה מבואר לעיל אות ואו דאפי' אגד יד אינו מעכב [משמעתא דסנהדרין (דף פ"ח.) דלרבנן האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי] אם כן לכאורה נסתר ראיית התוס' ריש פרק לולב הגזול דאי אפשר לומר פסול יבש משום ואנוהו דמשום הכי לא מפסל אלא לכתחילה כדתניא מצוה לאוגדו משום ואנוהו לא אגדו כשר יעוין שם. ולפי מה שכתבתי יש לומר דלעולם ואנוהו מעכב גוף המצוה. אך אגד לולב שאינו נוי רק למצוות צירוף המינים באגד יד על כל פנים והוי נוי להיות אחד לגמרי. ואם כן אי אפשר שיעכב רק מצוות הצירוף. והרי הצירוף גופי' אינו מעכב מצוות לולב כנ"ל משמעתא דסנהדרין. ולעולם הנוי שבמינים עצמם יש לומר שמעכב אפי' בדיעבד: י) אך התוס' שפיר הוכיחו לסתור פירוש רש"י משום ואנוהו. דרש"י הא סבירא לי' מצוה לאוגדו בקשר גמור. ואם איתא דהאגד מעכב על כל פנים למצוות צירוף המינים ביד. וכבר ביארנו דהיכי דאינו ראוי אפי' לצירוף פסול כדמוכח מדרבה ודף ל"ז:) לא לדוץ אינש לולבא בהושענא. וכדמוכח בדר"י בירושלמי אילו נאמר וכפות יאות וכנ"ל באריכות. ואם כן ביום טוב איך כשר בלא אגד הא אינו ראוי לקשירה. ולדעת רש"י הא אמרת דבלא קשירה לאו אגד לענין ואנוהו. ואי ואנוהו מעכב. אם כן כשלא יקשור יתבטל מצוות צירוף המינים. ואם כן כיון שאינו ראוי לצירוף המינים הלולב פסול ודו"ק. אלא ודאי דמשום ואנוהו אינו מעכב: יא) ולפי זה להפוסקים דמתקיים מצוות ואנוהו בלא קשר רק אפי' כאגודה של ירק שפיר נוכל לפרש פסול יבש משום ואנוהו ודו"ק: סימן תצג. שאלה. בדין המבואר בש"ע סי' תרנ"ג סעי' ב' דאגדי' ללולב ולא אגבהי' למיפק בי' לא נאסר דהזמנה לאו מילתא. אם הגביה הלולב ועדיין לא הגביה האתרוג אם נאסר האתרוג בהגבהת הלולב: א) תשובה. הנה עיקר דין הש"ע דהזמנה לאו מילתא בלולב אף שהם דברי האו"ז בשם השאילתות. והב"י לא כתב בזה שום חולק. יראה דרש"י ותוס' והרא"ה והריטב"א והר"ן חולקים בדבר כמו שאבאר בעזה"י: ב) והנה הר"ן בפרק לולב וערבה כתב בהא דאתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר דבשביעי אסור דלכולי יומא איתקצאי כיון דאם לא נטל שחרית יטול בין הערבים. אבל בין השמשות דשמיני אפי' לא נטלו שחרית אין צריך ליטלו בין השמשות דלולב לבד מיום ראשון דרבנן והוה לי' ספיקא דרבנן ויותר מזה מפורשים בריטב"א [כי רוב דברי הר"ן בסוכה מסכימים לריטב"א] וזה לשונו ונקט טעמא באתרוג דלכולי יומא איתקצאי כלומר דאף על גב דמדינא בשחרית נפק בי' והוכן מיד. כיון דאם לא נטל שחרית יטול בין הערבים. הי' דעתו להקצותו מתחילה לכל יום השביעי שמא יפשע ולא יטול שחרית ויצטרך ליטול בין הערבים. מיהו לא הי' דעתו להקצותו אלא ליום השביעי ברור. אבל לא לבין השמשות שאין דרך לצאת בו. דהא אם לא נטל קודם בין השמשות שוב אינו נוטל כו' דהו"ל ספיקא דרבנן עכ"ל הצריך לענינינו: ג) והנה שם בגמרא הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים כל אחת יוצא בה ואוכלה למחר דלכולי יומא איתקצאי. ואי אמרת דאינו נאסר בהזמנה לבד אלא כשהגביהו והרי כשהגביהו כלתה הזמנה ראשונה לכל היום שמא לא יטלנו עד סמוך לערב. שהרי עכשיו הוא נוטלה. ולמה יאסר אחר כך. אלא ודאי סבירא לי' דבהזמנה לבד נאסר מתחילה שהקצהו לכל היום. ועל כן אף עכשיו שכלתה הזמנתו כבר הוקצה ונאסר. אלא אי אמרת דאינו נאסר אלא כשלוקחו ואז בטלה הזמנה לכל היום ואיך יאסר לכל היום. וזה פשוט וברור: ד) והשאילתות צריך לומר דסבירא לי' כשיטת התוס' פרק קמא דסוכה ורש"י בפרק ד' דביצה דהטעם דאסור כל היום משום מיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא. והא דבשמיני מותר. אף דלפי טעם זה הי' בין השמשות מוקצה. משום דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר והר"ן בירא לי' פרק קמא דביצה דמוקצה מחמת מצוה חמיר ואמרינן אפי' מחמת יום שעבר. על כן הוצרך לומר בפרק ד' דסוכה דאף בין השמשות מותר] ואף דלשאילתות לא נאסר יום ראשון בין השמשות אין להקשות למה הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים כל אחד יוצא בו ואוכלו למחר. הא לא נאסר אלא באמצע יום בשעת לקיחה ואין מוקצה לחצי שבת. ליתא דמוקצה למצוותו דאמרינן אף בחול המועד. לאו כעין הקצאה דשבת ויום טוב דנפקא לי' מוהכינו אשר יביאו על כן מחלקינן דאם הי' מוכן מערב שבת אף שהוקצה באמצע השבת חוזר ונראה אחר כך כשהוכן. ודווקא כשלא הי' מוכן מערב שבת אסור מוהכינו. אבל הוקצה למצוותו אין נפקא מינה בזה ונאסר לכל זמן המצוה: ה) אבל לשיטת הריטב"א וכן משמע שיטת הר"ן על כרחין סבירא להו דנאסר בהזמנה לבד כנ"ל. וכן דעת רש"י פרק ד' דביצה בהא דהפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים. שכתב יוצא בה ואוכלה למחר. דכיון דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. הרי להדיא דנאסר בין השמשות בהזמנה לבד. וכן מוכח דעת התוס' שם שכתבו למאן דאמר כל אחת יוצא בה ואוכלה לאלתר וזה לשונם לאו דווקא דהא אתרוג של יום ראשון אסור כל היום ולא פליג רב ורב אסי אלא בשאר ימים. עד כאן. והיינו דיום ראשון שהוא יום טוב ודאי אמרינן בי' מיגו דאיתקצאי בין השמשות וכו' ואי אמרת דלא נאסר אלא בשעת לקיחה הא אין מוקצה לחצי שבת: ו) וכן מוכח מהר"ן פרק קמא דביצה שהקשה לעצמו על מה שכתב דמוקצה למצוותו חמיר טפי דאמרינן בי' מיגו דאתקצאי לבין השמשות אפי' מחמת