אבני נזר אורח חיים תקסב

וכל איסור הנאה יכול להאכילה לגר תושב. ואף על פי כן לא חשיב שלו. ובגמרא ריש פרק כל שעה יליף דתרומה מותר בהנאה לזר מדכתיב תרומתכם שלכם תהי' עיין שם. הרי דאי הי' אסור בהנאה לזרים לא הי' חשיב שלהם אף שיכולים ליתנה לכהנים: ב) ומה שהביא כן המגן אברהם מהריא"ז הנה זה לשון הריא"ז מז"ה [טעות סופר מז"ל] פוסל אפילו בערלת חוץ לארץ. ולי נראה שערלת חוץ לארץ יש בה היתר אכילה שיכול להאכיל לכתחילה לחבירו שאינו מכיר בה. והנה מז"ה הוא התוספות רי"ד כנודע. ודברי תוספות רי"ד הם בחידושיו ליישב קושיית תוספות בערלה תיפוק לי' דמיכתת שיעורי' וכתב דנפקא מינה לערלה בחוץ לארץ שאינו אסור אלא באכילה ולא בהנאה ולא לשריפה קאי שמוכרה לאחרים שאינם יודעים שהוא ערלה: ג) והנה מפורש שיטת תוספות רי"ד דערלה בחוץ לארץ מותר בהנאה. וריא"ז לא נחלק עליו בזה. ועל כן שפיר השיב שגם משום שאין בה היתר אכילה אינו פסול שיכול להאכיל לאחרים. ודומה ממש לתרומה שהזר יוצא בה: ד) וכל זה לשיטת תוספות רי"ד דערלה בחוץ לארץ מותר בהנאה. אך אין כן דעת כל הפוסקים ולא הזכירו שום חילוק בין של ארץ ישראל לשל חוץ לארץ רק לענין ספק. וכבר הקשה השב שמעתתא שמעתא א' פרק א'] בהא דמספקי להדדי. שהרי הנותן נמי נהנה שהמקבל מחזיק לו טובה כמו שכתבו תוספות פרק כל שעה במושיט אבר מן החי לבן נח דאי אבר מן החי אסור בהנאה הי' אסור. ואני כתבתי במקום אחר ליישב דמותר משום דבר שאין מתכוין. שאין הנותן מתכוין להחזקת טובה. ודוקא במושיט לגוי דאסור ליתן לו מתנת חנם משום לא תחנם. רק במכירו מותר שהוא כמוכרו לו. והיינו שהגוי יחזיק לו טובה. אם כן על כרחך להחזקת טובה מתכוין. אבל בישראל אינו מתכוין להחזקת טובה. מכל מקום בהנאה פשוט שאסור. וכן מוכח סוף פרק קמא דעבודה זרה בעובדא דהוי בי' רבא באריס ישראל ואריס נכרי. דנכרי נקיט שני ערלה. ורבא בבבל הוי הנה דאף בחוץ לארץ אסור בהנאה. אם כן פשוט דלא חשיב לכם ואינו יוצא בה. והמגן אברהם לא הי' לפניו ספר תוספות רי"ד כי לא נדפס בימיו. על כן לא ידע כי דברי ריא"ז בנויים על היסוד דערלה בחוץ לארץ מותר בהנאה שהוא היפוך כל הפוסקים ה) ובעיקר מה שהקשו בתוספות דשל ערלה תיפוק לי' דפסול משום דמיכתת שיעורי'. ולפי דברי החתם סופר דערלה וכלאי הכרם אין חובה לשורפו רק שאסור בהנאה עד שישרפנו אזי יהי' אפרו מותר. אם כן אינו עומד לשרוף ולא מיכתת. אך עוד הקשו מתרומה טמאה דמצוותו בשריפה ומפורש בשבת (דף כ"ה.) כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו. כך מצוה לשרוף תרומה שנטמאת: ו) והנה בתוספות רי"ד תירץ דתרומה טמאה דמותר בהנאה להסקה לא מיכתת שיעורי' אך לפי זה דמיכתת באיסורי הנאה תליא ולא בעומד לשרוף (וכן דעת הרמב"ן במלחמות. אך שהוא ז"ל סבירא לי' תרומה טמאה נמי הואיל ואין לו היתר רק בשעת שריפה חשיב מיכתת] הדר קושיא לדוכתא מערלה. ואי כמו שישבנו דערלה אין חובה לשורפו. ומיכתת בחובה לשורפו תליא אם כן קשה מתרומה טמאה. וממה נפשך קשה אי מערלה אי מתרומה טמאה: ז) אך נראה ליישב על פי הסוגיא פסחים (דף ל"ד) תרומה טמאה שזרעה נטהרת מטומאתה. אך מכל מקום אסורה באכילה דעביד רבנן מעלה דלא להני זריעה. והרמב"ם פרק י"א מהלכות תרומות משום שנדחה בעת טומאתה. ואם כן התולש יחור מאילן ובו אתרוג לאו מיכתת שיעורי'. דעדיין יש עצה לנטוע היחור עם האתרוג ויטהר מטומאתו על ידי זה. ודומה לע"ז של נכרים דלאו מיכתת שיעורי' משום שיש לו היתר על ידי ביטול. הכא נמי יש לו היתר על ידי זריעה. על כן אמר משום שאין בו היתר אכילה. לא מבעיא לדעת רש"י טבל לא חשיב היתר אכילה אף שיש לו היתר בהפרשה. אך אף למשמעות התוספות טבל חשיב היתר אכילה [ומה שאינו נחשב לכם משום שיש לכהן חלק בו] הא להיתר אכילה לא מהני זריעה: ח) מיהו לדעת הרמב"ם דמשום דיחוי. יש לומר דמחייב לשורפו כמו כל פסולי המוקדשין אך התוספות בבא מציעא (דף נ"ג:) בקדשים הנאכלין לא מהני דיחוי. וזה דלא כדעת הרמב"ם הנ"ל. ובצל"ח פסחים (דף ל"ד.) שגם דעת רמב"ם אינו משום דיחוי עיין שם: ט) ובני מהר"ש נ"י השיב על תירוצי הנ"ל מהסוגיא מכות (דף כ"ב.) המרביע שור פסולי המוקדשין או המנהיג בשור פסולי המוקדשין חייב משום כלאים ופרש"י משום שחציו קודש וחציו חול. ואם כן אם יטע יחור שעליו תרומה ויהי' התרומה נטוע ביחור חולין שהעץ אין בו קדושה. יהי' כמרכיב קודש בחול ודפח"ח. מיהו התוספות והרמב"ם כתבו שם טעמים אחרים בהא דפסולי המוקדשין שאינם ענין לכאן: סימן תץ. א) במנחות (דף כ"ז.) ארבע מינין שבלולב מעכבין זה את זה. אמר רב חסדא לא שנו אלא שאין לו. אבל יש לו אין מעכבין. דעת רש"י ור"ת דאין האגד מעכב. אבל מכל מקום צריך ליטלם כאחד. והרמב"ם והרמב"ן סוברים דאפילו נטלם אחד אחד יצא. ויש לעיין. דהנה ביומא (דף נ"ז:) תלי הש"ס לדין מערבין בקרנות בפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן אם משמע כל אחד בפני עצמו או שניהם כאחד. דלמאן דאמר שניהם כאחד הכא נמי צריך לערבם. הרי דלמאן דאמר אין המצוה באחד אלא בשניהם צריך להיות יחד דוקא. הכא נמי כיון דילפינן מולקחתם לקיחה תמה דאינו יוצא אלא בכולם צריך ליטלם ביחד דוקא: ב) ועוד דבגמרא מקשה עלי' דר' חסדא מברייתא דאין אדם יוצא ידי חובתו בהם עד שיהי' כולן באגודה אחת [ומשני תנאי הוא ר' יהודה ורבנן. ר' יהודה סובר לולב צריך אגד ורבנן סוברים אין צריך אגד] ולשיטת הרמב"ם דאפילו נטלם אחת אחת יצא. אם כן הא דר' חסדא אפילו לר' יהודה דצריך אגד. שהרי האתרוג אין עמו באגודה. ושמעינן שאם נטל האתרוג והניחו מידו ואחר כך נטל הלולב או להיפוך יצא ומה