אבני נזר אורח חיים תקנח

והחה"ד לשיטתו. והוא דבמנחות (דף ל"ה:) ברצועה שנפסקה אינו מועיל קשירה דכתיב וקשרתם קשירה תמה ופירש"י שני פירושים פירוש אחד דכשיש עוד קשר אחד ברצועה אינו קשירה יפה. פירוש אחר דהרצועה צריכה להיות שלימה. והרא"ש והטור תפסו לעיקר פירוש הא' והתה"ד הביא רק פירוש הרא"ש. והט"ז תפס לעיקר פירוש הב' ועיין בש"ע הרב ז"ל מלאדי. ועל כן לפירוש הב' דבעי רצועה תמה. הרי שאף דבקרא כתיב קשירה תמה בעינן שהרצועה שקושרין בה גם כן תהי' תמה. הוא הדין בלקיחה דאתרוג צריך נמי שיהי' האתרוג תם ולא חסר אפי' חסרון מעיקרו ועל כן פסל הט"ז אתרוגים המורכבים משום חסר. דאזיל לטעמי' דפירש דהרצועה צריכה להיות תמה. אבל החה"ד לטעמי' דפירש דאינו קשירה תמה. ופסול לקיחה תמה באתרוג הוא רק כשנחסר מברייתו דשייר בלקיחה שלא לקחו כולו כמו שגדל כנ"ל. על כן באתרוגים שנחסר מתחילת ברייתו לא נסתפק בהם כלל משום לקיחה תמה ועיין בט"ז בדין אתרוג שעוקצין אותו קוצים. דמשמע מדבריו דאין נפקא מינה כלל במה שנחסר מברייתו ואזיל לטעמי' כנ"ל: כ) אולם מהא דאתרוג התיום כשר לפי עניות דעתי ראי' ברורה דחסרון מברייתו אינו מזיק כלל. דהא בשניהם אי אפשר לצאת דפרי אחד אמר רחמנא ולא שני פירות. ואם תסלק השני הרי הראשון חסר. וכעין שכתבו הפוסקים בטחול שאם היו שנים דבוקים. להפוסקים כניטל היתר לבד. חשיב השני ניקב בסומכי' [ואם לא נשתייר כעובי דינר זהב פסול] אלא ודאי חסרון מברייתו אינו פוסל משום לקיחה תמה. אלא משום דסופו לירקב. והכא השני מועיל שלא ירקב הראשון, ויוצא בראשון לבד. והכא נמי חלק הלימון מועיל שלא ירקב הרוב אתרוג שבו [או לשיטת הש"ך דבחצי אתרוג יוצא כמו מקצת שה] ויוצא בו לבד: ידידו לנצח הק' אברהם. סימן תפז. ב"ה יום ג' משפטים תרל"ח שוכ"ט לכבוד אהובי ידיד נפשי וידיד ישראל הרב הגאון המפורסם נ"י עה"י פה"ד מו"ה חיים אלעזר ני': אתמול הגיעני מכתביו והנני להשיבו על כל פרט ופרט: א) מה שכתב הראי' ממה שאסור להרביע שור פסולי המוקדשין. הדבר פשוט משום שמרביעו על בהמה אחרת שהוא שור לבד או איל לבד. ואפי' האחרת גם כן פסולי המוקדשין. אינו דומה לפרידה שמרביעין עלי' מינה דחילוק יש בין מה שהוא בידי שמים למה שהוא בידי אדם כמו שכתב הרב המגיד סוף פרק ג' דראש השנה לחלק בין חצי עבד וחצי בן חורין לאנדרוגינוס למאן דאמר חציו זכר: ב) מה שהשיב בזה וזה גורם הבא מן הטמאה ומן הטהורה באריכות גדול ותוכן דבריו דטמאה שילדה כמין טהורה אינו אסור משום יוצא מן הטמא אלא דהוא טמא ממש דמינו הוא. אלא דהוה אמינא כיון שיש לו סימני טהרה מותר. לזה הוכיח מקרא דאינו כן אלא הוא טמא ממש. אלא שנשתנה אבל משום יוצא מן הטמא אין לאוסרו שהרי בא מש"ז שאינו אוכל כלל. ובמשנה שמסיים שהיוצא מן הטמא טמא נקטי' רק לסימנא בעלמא כדאיתא בגמרא שם ועל כן לא שייך בזה דין זה וזה גורם. דאין איסורו רק מחמת עצמו ולא משום שיצא מטמא. ועוד דאפי' הי' אסור משום יוצא מטמא. בכל זה לא מקרי גורם והש"ס דבכורות ענין אחר הוא. דשם קאי אליבא דר' שמעון דקלוט בן פרה אסור. רק אם הי' מקצת סימנים דומה לאמו מותר. ועל כן קלוט שבא מטהורה ומקלוט שאין לו כלל סימנים דומה לאמו וקלוט זה יש בו מקצת סימנים. הרי קלוט זה הנולד מותר מחמת עצמו. דמינא דטהור הוא שבא ממשפחת טהורים ויש לו מקצת סימנים. רק איסורו מחמת גורם דאיסור הוא אביו. ואין איסורו כלל מחמת יוצא מטמא. שהרי בא מש"ז שאינו אוכל. והוא רק גורם. על כן מותר משום זה וזה גורם. וכן ביצת טריפה אין אסור משום יוצא מטמא. שהרי בא מש"ז שאינו אוכל רק משום גורם דאיסור על כן מותר משום זוז"ג עכת"ד: ג) ואני תמה אם ביצת טריפה אינו יוצא מטמא למה יאסר מאי שנא מהא דמפורש בסוף תמורה באפרוח ביצת טריפה מותר לכולי עלמא דאימת גביל לכי מיסרח כי מיסרח עפרא בעלמא. ואף דמכל מקום הטריפה גורם לו שיהא מותר. אלא ודאי ליתא להאי סברא. ורו"מ בודאי עולה בזכרונו סברא זאת מתוס' פרק אלו טריפות (דף ס"ד:) סד"ה שאם ריקמה אבל לא כתבו כן אליבא דאמת. רק שהיינו יכולים לומר כן. ותיכף דחו זה. ומיהו אינו מתיישב טעם זה גבי ביצים דתחילתן מעורים בבשר. ותחילה רצו התוס' לומר דזה גילתה התורה בקרא דבת היענה. דאף דבא מש"ז דהוי כנבילה מוסרחת אסור. ואחר כך דחו זה. אלא דביצת טריפה אסור משום יוצא מטמא: ד) ומאוד תמיהני איך כתב היפוך המפורש בהלכות גדולות שהביאו התוס' שם. והתוס' והרמב"ן והר"ן והרב המגיד פרק ג' מהלכות מאכלות אסורות. דכולם פשיטא להו דביצת טריפה וכן ביצת עוף טמא אסור משום דבר היוצא מן הטמא. וכולם חתרו למצוא טעם להיתר ביצת טהורה. וזה לשון התוס' שם וא"ת לאכילה ולמלקות למה לי תיפוק לי' דדבר היוצא מטמא טמא. וכן בסמוך דדריש ביצת טמאה דאסורה מדכתיב ואת בת היענה למה לי ועיין שם מה שתירצו. ומה שאמר רו"מ כתבו התוס' בעצמם ודחוהו הרי דביצת עוף טמא אסור משום יוצא מטמא. וכן ביצת טריפה דגמרינן מביצת עוף טמא כמו שכתבו התוס' שם. וזה לשון הרמב"ן מנין לביצת טמאה שאסורה. איכא למידק הא למה לי קרא הא כל היוצא מטמא טמא. ואפשר לומר נהי דאסור מכל מקום מילקי לא לקי וכן כתב הר"ן בהלכות עיין שם. וזה לשון הה"מ פרק ג' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ואו אבל חילקו בביצת עוף משום דנפקא לה מבת היענה ואמרו דלילקי עלי' איצטריך דאי למיכלה גופא תיפוק לי' דדבר היוצא מטמא טמא כו' וכן משמע ברמב"ם שם פרק ג' הלכה א':