אבני נזר אורח חיים תקנה

דכיון דעיקר דקל כשר לסכך לר' יהודה. אין בו משום בל תוסיף בלולב. הוא הדין כל שאינו כלאים אין בו משום בל תוסיף: מא) ולכאורה יש להביא ראי' להיפוך מדכתב הר"ש פרק א' דכלאים דמשמע בירושלמי דאוסר להרכיב אילן מאכל באילן סרק. מכלל דסרק בסרק שרי. וכתב הר"ש הטעם וזה לשונו. ושמא משום דכחד מינא חשיב להו. ובפרק א' דשביעית משנה ג' כתב הרמב"ם ז"ל דארז אילן סרק הוא. ואם כן מה הקשה הש"ס שם לר' יהודה דמתיר לסכך בנסרים של ארז. והא לאו מינא דלולבא הוא. הלא אילן סרק אינו כלאים עם ערבה ומינו הוא: מב) אולם מאחר שהר"ש כתב בלשון "ושמא" הנה בעצמו לא ברירא לי' טעם זה [ובאמת דחוק שהארז אשר בלבנון עם השפל כאזוב אשר בקיר יהי' חד מינא] הרשה אותנו לומר פירוש אחר בירושלמי דאיתא שם בירושלמי דבציווי לא כתיב רק אילני פירי והארץ הוסיפה מעצמה אילני סרק. ובחולין (דף ס'.) מבעיא לי' הרכיב שני דשאים זה על גב זה כיון דלא כתיב למינהו בצוואה לא מיחייב. או דילמא כיון דהסכים הקב"ה על ידן כמאן דכתיב בהו למינהו דמי. ועל כן כיון דלא כתיב אילני סרק בצוואה ולא הסכים. לא מיחייב עלייהו. ודוקא בהרכיב אילן מאכל על אילן סרק. מחייב על אילן מאכל. כמו הזורע בכרמו של חבירו. שהכרם אינו נעשה כלאים. והזרעים אסורין. [וכן בעירובין (דף צ"ב.) גפנים בגדולה וזרעים בקטנה גפנים מותרין זרעים אסורין. דמיון זה הביא הרב ר' יואב יהושע] הכי נמי חייב על אילן מאכל. אף שפטור על אילן סרק: מג) שוב מצאתי סברא זו דלא מחייב על אילן סרק משום דליתא בצוואה במראה הפנים שבירושלמי אלא שהוא רוצה לומר זה באילן מאכל על אילן סרק. וליתא כדכתיבנא. אך הא דלא מחייב סרק בסרק יש לומר כדכתיבנא, ולעולם תרי מיני נינהו. אבל היכא דחד מינא הוא לענין כלאים. מותר לסכך בו לר' יהודה ולדידן אין בו משום בל הלן וראי' מהא דפרק קמא כנ"ל: בנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן תפו. ב"ה יום ב' וארא תרל"ח לפ"ק. שפעת חיים שלום וברכה לכבוד ידיד נפשי וידיד ישראל הרב הגאון החריף הבקי נ"י עה"י פה"ד מוכתר במעלות ומדות ישרות כקש"ת מו"ה חיים אלעזר נ"י האבד"ק קאליש יע"א. במוצש"ק אלי הי' אורה בהגיע אלי התשובה מידיד נפשי מעכ"ת נ"י ובעזר השם הנני להשיבו על כל פרט ופרט: א) מה שהקשה מר איך גזרו [סוכה דף מ"ב:] שמא יעבירנו הא פטור מפני שהוציא ברשות. (וכל היכי דאי עביד בדיעבד פטור לא גזרינן בי' כמו שכתב רש"י שם ע"ב בנטלו על מנת להגביהו להוציאו עיין שם המגיה יש לחלק בפשיטות. דשם המעשה בעצמותו איסור ופטרו משום דהוי כאנוס. מה שאין כן במתעסק דעל כרחך המעשה בעצמותו היתר. דלא חשיב עשי' כלל כיון שלא נתכוין למציאות איסור. עוד יש לומר שהרי מפורש ריש פרק לולב וערבה דלא גזרו אלא בזמן הזה דלא בקיאין בקביעא דירחא. ושמא לאו יום טוב הוא ואין כאן טעות בדבר מצוה. ועל כן תירץ הריטב"א במילה דודאי חיוב לא גזרינן שמא יעבירנו: ב) מה שהקשה מהרבעה דודאי לאיסי אסור בפרידה ונילף להרכבה לדידי פשוט דאין איסור בפרידה רק לרכוב עליו אבל לא להרביעו דאין איסור אלא זכר עם נקיבה. והעיקר טעם שני שכתבתי בסימן הקודם אות ו' שגוף הקושיא בדותא הוא. דהרבעה והרכבה אין איסור אלא לחבר שני מינים. לא כשכבר מחובר. רק לענין הנהגה שהאיסור להנהיג כשהם מחוברים. על זה יליף איסי דכל שכן בפרידה. וזה פשוט יותר מביעתא בכותחא. וזה שכתבתי בתשובה הנ"ל שאין התחלה לראייתו: ג) אשר כתב מר שדברי התוספות חולין (דף נ"ח.) צריך עיון. אתפלא כי דברי התוספות אלו מבוארים היטב בתשובתי הנ"ל אות ל"ו בהשגתי על מהר"ם אלשיך בראי' שהביא מחציו עבד אינו מוציא בשופר ימחול לעיין שם. ואין לכפול הדברים: ד) וראיתי למעלת כבוד תורתו שכתב שלולי דברי התוספות הי' אומר וכו' ודרך בדרך שכתבתי שם. אך בקצת נטה מזה. וכתב דדוקא בביעי טריפה שאין שייך איסור בעצמותם. דביצים לא שייך בהם טריפות. ואשתמיטתי' ש"ס בכורות (דף ז') בנולד מן הטמא ומן הטהור דתלוי בזה וזה גורם. רק צריך לומר כמו שכתבתי שם דאיסור בהמה טמאה על כרחך רק משום שנולד מן הטמא. שהרי טהורה שילדה כמין טמאה טהור. וכן להיפוך טמא. על כן איסורו בשביל מי שיצא ממנו שהכלל היוצא מן הטהור טהור. מן הטמא טמא. על כרחך תלוי בזה וזה גורם. וזה חילוק התוספות דבמידי דחד שרי וחד אסור תלוי בזה וזה גורם. דבאיסור והיתר לעולם אזלינן ממי יצא. וזה שכתבתי שם סוף אות ל"ו ועיין בתוספות (דף ס"ח.) בראש העמוד כי בדבריהם נתבאר חילוק ההוא: ה) מה שמסופק מר בערלה אם איסורו תלוי באילן או בפירות עצמם. אינני רואה מקום לספק ובודאי איסורו משום שלא עבר על האילן שלשה שנים. ואיסורו תלוי באילן: ו) מה שכתב מר דמתוספות נראה דרוב הוא הזקינה שהרי כתבו גבי ערלה אף למאן דאמר זה וזה גורם אסור. מכל מקום מותר משום שהזקינה היא הרוב אנכי לא ראיתי דברי התוספות אלו כלל. ואם כוונתו אל התוספות סוף פרק כל הצלמים. שם לא כתבו כן. וזה לשונם ואפילו למאן דאמר דזה וזה גורם אסור מותר כיון שבטלה בזקינה. והוכחתי בתשובתי הנ"ל שהכוונה כפירוש הבית אפרים שנתאחד עם הזקינה ומותר כמו הזקינה. והארכתי שם לברר זה. ותמיהני שכתב כן בפשיטות בשם התוספות. ואם כן הי' השגה גדולה על כל מה שכתבתי. ולא העיר מזה כלל. מה שכתב היתר גם להתוספות יפה אמר: