אבני נזר אורח חיים תקנד

שופרות. ועוד דאפילו בשניהם איך אפשר לצאת דהוי שני אתרוגים חסרים. אלא ודאי משום דאתרוג אפילו מקצת אתרוג ויוצא באחד. ופסול חסר אינו אלא כשנחסר אחר כך. וכיוצא בזה אמרינן בבכורות (דף ל"ט.) למאן דאמר יש ברי' באחת. ואם נולד באחת חשיב תמים. והכא נמי אף שנולד חסר. במקום חיבורם חשיב תמים. ואף דאם הפרידם זה מזה בודאי פסולים. היינו או דלא נחשב הדר כדברי הר"ן ובעל מום הוא כמו בעל חזזית דנקרא בירושלמי וברמב"ם בעל מום. או דסופו לירקב כדברי התרומת הדשן. אבל כשהם דבוקים, האתרוג השני מכסה על מומו ומועיל שלא ירקב. ומכל מקום יוצא באחד וכיון שיוצא באחד לא איכפת לן אם נוטל שניהם דבוקים כדברי הרא"ש. כיון שיוצא באחד: לד) ואין לומר דלעולם אינו יוצא אלא בכל אתרוג והא דכשר התיום. משום דאתרוג השני מכסה על חסרונו. חשיב חסרון בפנים. דקיימא לן בריאה דלאו שמי' חסרון. והוא הדין באתרוג. דלא מסתבר כלל: דכהאי גוונא יחשב חסרון בפנים. ועוד דקיימא לן לענין קדשים חסרון בפנים שמי' חסרון דלא חשיב תמים. הכא נמי לא חשיב לקיחה תמה. ואין לחלק משום דהתם חסר כל אבר. וכמו שחילק התרומת הדשן לענין חסר אונא בריאה. דליתא. דהתם חשיב קין בחוץ בריאה. אף שעורו ובשרו קיים. כיון שחסר כל אבר. מה שאין כן בקדשים דהוי בפנים בבהמה ואף על פי כן שמי' חסרון. הוא הדין באתרוג והא דבעי הש"ס להכשיר אתרוג שנימוח כקיתון אין ראי' מזה דחסרון בפנים לא יזיק באתרוג דבאתרוג לא נחסר כלל הגם שנימוח. ואדרבא מוסיף נפות כמבואר ריש המוציא יין. ודוקא בשר ריאה ספוגית נחסר על ידי שנימוח: לה) נחזור לענינינו דמוכח מכאן דיוצא במקצת אתרוג כשתחילת תולדתו כך. ולא חשיב חסרון. וכדקיימא לן שה אפילו מקצת שה כדברי הש"ך ז"ל. ולפי מה שכתבתי יתבאר היטב שיטת הרמב"ם דמכשיר התיום. מדקרא הש"ס בלשון יש אומרים מכלל דתנא קמא פליג. ולכאורה טעם קלוש הוא להכשיר. אך לפי מה שכתבתי נראה דיש אומרים אלו לשיטתם חולין (דף פ') דמי שאמרו חכמים אין שוחטין ביום טוב. זה הבא מתיש וצבי. ועל כורחין דסבירא להו צבי אפילו מקצת צבי לא אמרינן. ועל כן ספק אם חוששין ומקצת צבי לא אמרינן. או אין חוששין וכולו צבי הוא. ועיין שם בתוס' ד"ה כוי ברי' בפני עצמו. ועיין ב"ח יורה דעה סימן כ"ח שרצה לומר דיש אומרים מחלקים בין צבי לשה. וכבר השיג עליו הש"ך ז"ל בסימן ט"ז. והנה בשלהי הוריות דסתם יש אומרים ר' נתן. ואם כן יש לומר דיש אומרים דהיינו ר' נתן לשיטתו. דמשום דסבירא לי' שה אפי' מקצת שה לא אמרינן. והוא הדין דאינו יוצא במקצת אתרוג. ועל כן אינו יוצא בתיום. ולדידן דקיימא לן שה אפילו מקצת שה. ממילא התיום כשר: לו) ומה שהביא מהר"ם אלשיך ז"ל ראי' מהא דחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא אחרים דלא אתי צד עבדות ומפיק. ולפי עניות דעתי נראה לחלק בין אתרוג ולימון. דחילוק יש מצד עצמו. לא במה שבא מלימון או מאתרוג. ואף דמה שהוא אתרוג נצמח ממה שגדל בעץ אתרוג. מכל מקום אין המצוה רק במה שהוא אתרוג וכן בשה לענין מתנות. וצבי לענין כסוי. על כן אמרינן בי' שה אפילו מקצת שה. אבל הנולד מטריפה וכשירה. מפורש באלו טריפות דתלוי בזה וזה גורם. ולא חשיב מקצת טריפה דאסור. וכן הנולד מטהור ומן הטמא דמפורש בפרק קמא דבכורות דתלוי בזה וזה גורם. והיינו דהנהו איסורן תלוי במה שבא מטריפה או במה שבא מטמא. שהרי קלוט בן פרה מותר וטהור שנולד מן הטמא טמא. על כן תלוי בזה וזה גורם. וכן ילדה שסבכה בזקינה דפירש"י ור"ן דתלוי בזה וזה גורם משום דאיסור ערלה במה שגדל באילן שלא עברו שלש שנים. ועל כן קול שופר שצריך שיהי' מבר חיוב. אינו תלוי בעצם הקול. רק במה שבא מבר חיוב. וכיון דחצי עבד וחצי בן חורין גורמין לקול שיבא. והוה לי' זה וזה גורם לא חשיב קול מצוה. כשם שלא חל עלי' איסור. כמו כן לא חל עליו שם מצוה. שיהי' ראוי לצאת בו. ועיין תוס' חולין (דף נ"ח.) בראש העמוד: לז) איברא דאיכא לעיוני. דאם כן עובר על בל תוסיף. על חצי לימון שבו. דלעבור בזמנו לא בעי כוונה. הגם כי להפוסקים מצוות צריכות כוונה לצאת. כל שכן לעבור. וההוא דהניתנין במתן ד' שנתערבו משום דסתמן לשמן קאי כמו שכתב הרמב"ן. מכל מקום הלא יש פוסקים אין צריכות כוונה לח) ונראה לי דבר חדש לפי מה שכתב בשאלות ותשובות שבות יעקב חלק א' סימן ל"ו דאילן אתרוג באילן לימון אפשר דאינו כלאים זה בזה כיון שדומין זה לזה עיין שם, ולפי זה חשיב מין אתרוג. דהא בריש תרומות תנן כל שאין כלאים זה בזה תורמין מזה על זה משום תורם ממין על מינו. אלא שאינו יוצא בו המצוה. דאינו דר באילנו משנה לשנה. ואין טעם עצו ופריו שוה. וכל הדברים המנויים באתרוג. ודומיא דהדס שוטה דאף דמינו הוא אינו יוצא בו. ומכל מקום אין בו משום בל תוסיף. כיון דמינו הוא כמ"ש הרא"ש. ואף שלכאורה הדבר רחוק. לאחר העיון אין להרחיק הדבר לגמרי: לט) ונראה לי ראי' לזה מהא דפרק קמא דסוכה (דף י"ד:) במחלוקת ר' מאיר ור' יהודה דסיכוך נסרים. דשמואל אמר בנסרים שאין בהם ארבעה מחלוקת. ופירש"י דאין רוב תקרות עשויות מהן. אבל יש בהן ארבעה דברי הכל פסול. ומאז הקשיתי דהא ר' יהודה אומר אין מסככין אלא בד' מינין שבלולב. ואם כן הא דאסור לסכך ביש בהם ארבעה. היינו בד' מינין שבלולב. דבמין אחרינא בלאו הכי פסול. והא אין רוב תקרות עשויות מד' מינין שבלולב. ולר"י דאזיל בתר רוב תקרות אין לגזור כלל ברוב תקרות שאינו מד' מינין. ולא אתי לישב בה לשם סוכה כלל ושוב מצאתי קושיא זו בספר פני יהושע: מ) ונהירנא ששאלתי את פי גאון אחד ז"ל וענה אותי האילנות שעושין מהם נסרים. הם ערבה. והי' לפלא בעיני. כי ידוע שענפיהם אין להם סימני ערבה. עתה ראיתי שדבריו מפורשים בירושלמי דפרק קמא דערלה פתר לה באילן ערבה. הרי דסתם אילנות סרק ערבה נקראים. ואף שפסולים למצוה מדכתיב ערבי נחל ואין עלה שלהן משוך כנחל, מכל מקום מין ערבה הם. וכשרים לסכך כמו עיקרא דדיקלא דכשר לסכך, וכיון שמבואר דאילנות אף שענפיהם לעולם אין להם סימני ערבה כשרים לסכך לר"י. הוא הדין דיש ללמוד דכל שאינו כלאים עם ארבע מינים כשר לסכך דמינו הוא כנ"ל. ואף דאינו גדל ביחד עם הארבע מינים דומה לאילן ערבה כנ"ל. (ובדף ל"ז.) יליף הש"ס