אבני נזר אורח חיים תקנג

כיון דאוכלנה כולה משמע. אבל האומר שבועה שאוכל ככר זו ונשרף מקצתה. מחויב לאכול השאר. דעל כל כזית וכזית שבו נשבע. הרי דאף שמחויב לאכול כולו ואם ישנו אינו יוצא באכילת כזית. מכל מקום מחוייב לאכול כזית גם כן כשאי אפשר לאכול כולה. כיון, דיש במשמע דבריו כזית גם כן. הכא נמי כיון דבמשמע אתרוג אפילו מקצת אתרוג. אף דודאי מחויב ליטול כל אתרוג מכל מקום כשאין לו כל אתרוג מחויב ליטול מקצת. כיון דמשמע אתרוג אפילו מקצת. ועל כן הורה הרב הש"ך ז"ל בפראג שלא הי' אתרוג אחר. ליקח המורכב בברכה דחיוב גמור מן התורה ליקח המקצת. ולא קשיא מהא דריב"ש. דודאי אינו יוצא באתרוג השותפין. ומחוייב ליטול אתרוג שכולו שלו. מה שאין כן באין לו: כז) איברא דקשיא קושיית הטורי זהב דהוה לי' אתרוג החסר דפסול אפילו באין לו שלם משום דילפינן לה מדכתיב ולקחתם לקיחה תמה. ומיעוטו מעכב את רובו ככל הני דאמרינן בהקומץ רבה מיעוטו מעכב את רובו דילפינן מקרא. וכן בארבע מינים שבלולב מעכבין זה את זה. מדכתיב ולקחתם לקיחה תמה ואם אין לו מין אחד אינו נוטל שאר המינין, והכא נמי כיון דמחויב ליקח כל אתרוג. שוב ילפינן מולקחתם דאם אין לו כולו אינו נוטל כלל. והוי דומיא דשלא אוכלנה דעל כולה דוקא נשבע. הכי נמי בזה כיון דילפינן מקרא לקיחה תמה. אין מצוה כלל במקצת: כח) איברא לאחר העיון לא הי' זה כוונת רבינו הש"ך ז"ל דבאמת מחויב ליקח אתרוג פשוט אלא דאם אין לו פשוט מחוייב ליקח מורכב. דאם כן הדבר תלוי במחלוקת התנאים בבכורות (דף מ"ח:) בלא נשאר חמש סלעים. אם מחוייבים ליתן חצי. ומסקנא דכולי עלמא חמש ולא חצי חמש. וצריך לחלק בין הא דשה אפילו מקצת שה. דשאני התם דיוצא כל חיובו כשנותן חצי מתנית. מה שאין כן בפדיון הבן דמחוייב חמש. כשלא נשאר חמש אינו נותן כלל והכא נמי כיון שמחוייב ליקח כל אתרוג ואין לו אלא חצי. אינו נוטל כלל: כט) על כן נראה כוונת הש"ך ז"ל על פי מה שכתב הר"ן בפרק הזרוע בהא דשותפות כהן פוטר מן המתנות. דמאי שנא מהא דשה אפילו מקצת שה. וכתב הר"ן ליישב וזה לשונו דנהי דאמרינן שה אפילו מקצת שה. היינו היכא דכל שיות שבו חייב דכהאי גוונא כולו שה מקרי כו'. הנה מפורש בר"ן דכשאין בגוף שה אלא מקצת. חשיב האי מקצת כולו שה. וכן משמע בגיטין (דף מ"ג) חציו עבד וחציו בן חורין שקידש מקודשת דלא שייר בקנינו. ואף דבקידושין (דף ז') ילפינן דחצי איש וכן חצי אשה לא מהני מדכתיב כי יקח איש אשה ולא חצי איש ולא חצי אשה. מכל מקום כיון דאין כאן אשה הראוי' לקידושין אלא חצי. מחשיב כולו אשה. הוא הדין כשאין כאן אלא חצי שה בבהמה חשיב כולו שה. והכא נמי חשיב כולו אתרוג והוי לקיחה תמה. ואינו דומה לדברי ריב"ש באתרוג שותפין. דאתרוג שותפין דומה לשותפות כהן. והיינו דמייתי הש"ך ראי' ממקצת שה לענין מתנות דעל כרחך חשיב כולו שה. דאם לא כן מאי שנא משותפות כהן דפטור. וצדקו דברי הש"ך ז"ל: ל) איברא דלשיטת רש"י והר"ן חולין (דף ע"ט) יש לפקפק בכל זה, דהם ז"ל פירשו בהא דקאמר שם הש"ס מהו דתימא אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור קמשמע לן פירש"י דמבלבל זרעי' ואין כאן צד סוס מיוחד. ולא צד חמור מיוחד. וכולו ברי' בפני עצמו הוא. הדבר ברור לנידון דידן כיון שאינו אתרוג גמור אלא ברי'. אינו יוצא בו האיש שהוא מחוייב ליקח אתרוג גמור. ודומה לאנדרוגינוס מוציא מינו. ולא אינו מינו דמשום שהוא ברי' הוא מחויב קצת מן התורה. ואינו יכול להוציא מי שמחוייב גמור. והכי נמי ממש בנידון דידן אין אתרוג זה מוציאו מידי חיוב גמור. והוא מחוייב ליקח אתרוג גמור. אך לשיטת התוספות שם. דנראה דלא אזלי בשיטה זו [ועיין בתוספות פ' בד"ה בין לרבנן] אלא דחצי סוס וחצי חמור'. ומכל מקום לא הוי כלאים יש לומר כמו שכתבתי: לא) והנה קשה לי טובא לשיטת רש"י והר"ן דברי' הוא דאם כן קלש איסורו דאותו ואת בנו וכדאמרינן בראש השנה (דף כ"ט.) אנדרוגינוס אינו מוציא את שאינו מינו ובש"ס בכורות (דף מ"א.) דברי' הוא ואינו מוציא את הזכר משום דזה חיוב חמיר מזה. ואם כן למה ילקה. מאי שנא מהא דריש נערה המאורסה. למאן דאמר בעל מקליש קליש. אי נדרה מתרין זיתין והפר הארוס לבד אינו לוקה אם אכלתן. והכי נמי בזה. וכן מפורש ביומא ריש פרק יום הכיפורים דלמאן דאמר כוי ברי' בפני עצמו פשוט שאין בחלבו חיוב כרת. והכא נמי למה ילקה. ובאמת הא דאנדרוגינוס ברי' מחוייב בשופר קשה לי מדברי התוספות יומא (דף ע"ד.) דברי' לאו בר כסוי הוא. וכן בפרק מי שמת אנדרוגינוס לאו בר ירושה כלל אפילו כבת רק מדכתיב זרע אין לו עיין עליו או מדכתיב אחד ממשפחתו ואולי הא דאנדרוגינוס מחוייב בשופר. הוא רק מדרבנן. ומכל מקום מדחייב באותו ואת בנו אפילו מלקות. ראי' ברורה דלאו ברי'. ודברי רש"י ור"ן צריכין עיון גדול: לב) ועוד דלפי מה שכתבתי לעיל אות י"ב לשיטת רש"י והר"ן בעבודה זרה דילדה שסבכה בזקינה חשיב זה וזה גורם ההיתר ברור באתרוגים המורכבים. אך שהנחנו בצריך עיון באות כ"ג דשמא לשיטת התוספות אין זה בכלל זה וזה גורם אלא תערובות יניקה. ואם כן הדברים פשיטא דלא חשיב ברי'. אלא אתרוג ולימון מעורבים זה בזה. ולא דמי לפרידה דבא מזכר ונקיבה. כמבואר בפרק אלו טריפות ובפרק קמא דבכורות. על כן חשיב ברי'. אבל בתערובות הרי הוא חצי אתרוג. ובכהאי גוונא כולו אתרוג מקרי כדברי הר"ן: לג) ונראה לי הוכחה לדעת הש"ך ז"ל דכשגדל בתחילה מחצה אתרוג יוצא בו. מהא דאיתא פרק לולב הגזול אתרוג הכדור פסול ויש אומרים אף התיום והרמב"ם והשלחן ערוך פסקו כתנא קמא דמכשיר התיום מדלא חשיב לי' בפסול. והנה מצד הסברא התיום נחשב שני אתרוגים כיון שגדלו מתחילתן ועד סופן שנים דבוקים ואם כן איך יוצא בו. הא פרי אחד אמר רחמנא כדאמר בש"ס לענין פלפלין. ואף שכתב הרא"ש דמותר להוסיף במינו. והא דקאמר הש"ס פרי אחד אמר רחמנא. כלומר אם באת להצריך שנים. פרי אחד אמר רחמנא היא גופה קשיא. מאי שנא מקרן פרה דפסול לשופר משום דשופר אחד אמר רחמנא. וצריכין לפרש דברי רא"ש כיון שיוצא באחד. לא איכפת לן אם לוקח יותר דיש בכלל מרובה המיעוט ודוקא בשופר שקול אחד בא משנים. ואם כן בתיום דכל אחד חסר במקום שדבוקים ואי אפשר לצאת באחד. הרי דומה לשופר של פרה דפסול משום שני