אבני נזר אורח חיים תקנב

יח) ומאחר שביררנו דחשיב כולו אתרוג אין לנו לאסור אלא משום שנשתנה קצת בסימניו בזה צדקו דברי הב"ח בהראי' מבכורות (דף י"ז) דבעי קרא לפסול לנסכים היכי שנשתנה. וגם ראי' מדלא מצינו לפסול היכי שעומד בין הגפנים כמו שהוכיח הבית אפרים: יט) והנה המהר"ם אלשיך ז"ל כתב עוד טעם לפסול המורכבים. מצד השינוי הנמצא בסימניהם ודימה לגדלו בכדור ועשאו כמין ברי' אחרת. אולם אין משם ראי' אלא בשינוי צורה. ומשום דמגרע הידור אתרוג כשאינו דומה בצורתו לצורת אתרוג. אין לו הידור אתרוג. ולפי זה כשהסימנים חיצונים דומים לאתרוג ברור. אין להביט בסימנים הפנימים. וזה להיפוך ממה שכתב בתשו' שבות יעקב שהעיקר סימנים הפנימיים. ועל כן כשר אתרוג העומד בין הגפנים. אף שיש שינוי בטעם: כ) איברא דאיכא חששא במה דמביא בסוף תשובת בית מאיר דכל אתרוגים מראיהם טינקעל געהל הנוטה לאודם. וקרפיער העל געהל. והרב ר' יואב יהושע הראני דברי רש"י עירובין (דף נ"ג:) בד"ה אתרוגי לפתמין וזה לשונו אדומין כאתרוג עיין שם. הרי מפורש דאתרוג מראהו אדום. ועל כרחין פירושו טינקעל געל הנוטה לאודם. ואם כן אם ההרכבה שינה המראה להיות העל געהל. יש לדמותו לגדלו בדפוס ועשאו כמין ברי' אחרת: כא) אך ראיתי בתיקוני זוהר תיקונא חד ועשרין (דף ס"ב) וזה לשונו ואם היא ירוקא היא משובחת טפי. ועל כרחין כוונתו או על ירוק גרין. או על ירוק געהל שאינו נוטה לאודם. דאי אפשר לומר שכוונתו על טונקעל געהל הנוטה לאודם. דכולהו הכי איתנייהו. ואדום ממש אין שום אתרוג. ומפורש בגמ' דאגליד כאהינא סומקא. מכלל דקודם קליפה אינו אדום. וכן כתבו בתוס' (דף ל"א:) וזה לשונם ומיהו אתרוג עיקר דומה לשעוה וכן נראה בחוש. והנה מפורש בזוהר דעל כל פנים שאינו נוטה לאודם היא משובחת טפי דאם תמצא לומר שכוונתו על גרין. הלא זה אינו נוטה לאודם כלל. (ובאמת פירוש זה קשה לומר. שהרי בגמ' רוצים לפסול אותו. משום דלאו הידור הוא. ואיך אמר דהיא משובחת טפי] ואם כוונתו על העל געהל היינו הא דמיירינן בי'. וכיון דמוכח דאף העל געהל מראה אתרוג אף אם נשתנה על ידי הרכבה. דומה לגדלו בכדור ועשאו דפי דפי דכשר. דאף זה ברייתו הוא. והכי נמי אף העל געהל מראהו הוא: כב) העולה מכל הנ"ל. דלשיטת רש"י והר"ן יש טעם ברור להתיר. ולשיטת התוס' גם כן. אם נפרש בטלה ילדה בזקינה שהילדה ניתוסף על הזקינה. בודאי אין לנו ראי' מזה שאתרוג נעשה "לימון". וצריך לחקור בלא ביטול מי חשיב עיקר בפרי העיקר או הענף. ונראה גם כן מדאיצטריך קרא דונטעתם לפטור מרכיב מערלה. שמע מינה שהענף עיקר. דאם לא כן לשתרי משום זה וזה גורם. אלא ודאי שהענף עיקר. ואפילו גורם לא הוי העיקר וכיון דלשיטת רש"י והר"ן ההיתר ברור. וגם לשיטת התוס' הדברים מכריעין כן. יש לנו לפסוק כן: כג) אלא שיש לספק לשיטת התוס'. דאפשר הפירוש בטל יניקת הילדה ביניקת הזקינה שיניקת הזקינה עיקר. ולפירוש זה בודאי כיון שנחשוב רוב יניקה "מלימון" אין כאן אתרוג כלל. אלא שיש לי ראי' לפירוש הראשון בתוס'. וכמו שפירש הבית אפרים מהא דאיתא בנדרים (דף נ"ז:) ילדה שסבכה בזקינה ובה פירות אף על פי שהוסיף מאתים אסור. והוכיח הש"ס מזה דאין גידולין מבטלין את העיקר. ואם הגידולין אינם מותרין אלא משום דיניקת הילדה פחות מיניקת הזקינה. אם כן איך מוכח מזה דאין גידולין מבטלין את העיקר. שמא הטעם משום דרובא דיניקת הזקינה הוא רוב מצומצם. וכשיש בפרי גם כן הגדל מכבר באיסור. מצטרף זה לזה וליכא רובא ואסור. אלא ודאי, או כפירוש רש"י והר"ן דמשום זה וזה גורם ועל כן אף שיש גם כן העיקר שגדל באיסור לבד לית לן בה. דהיתר זה וזה גורם הוא אפי' דהאיסור יותר כמבואר בתוס' הנ"ל. דאפי' למאן דאמר אין חוששין לזרע האב. מותר משום זה וזה גורם. על כן לא נסתלק ההיתר ברבות האיסור. או כפירוש הראשון בתוס'. אבל לפירוש הב' יקשה. וגם לשיטת המרדכי דהיכי דבא לעולם בתערובת לא שייך ביטול. אי אפשר כלל לומר כפירוש הב': כד) איברא דיש לומר לשיטת התוס' דסבירא להו דילדה וזקינה הוציאו שניהם יניקה. ואין זה קרוי זה וזה גורם. אלא תערובות יניקה. דומה להא דבעי הש"ס פרק בהמה המקשה (דף ס"ט.) בחלב של אבר היוצא וקיימא לן דאסור. וכתב הרמב"ם והמחבר דהוי כחלב טריפה שנתערב בחלב טהורה. ולא משתרי משום זה וזה גורם. ועל כורחך דלא חשיב שני גורמים. רק תערובות יניקה מכל האברים. והכי נמי בזה. וזה וזה גורם לא מקרי אלא בפרידה. דהעובר אי אפשר שיבא רק מזכר ונקיבה. על כן חשיבי שניהם גורמים. אבל הכא הוי כשני אילנות ודו"ק. ולפי זה אין לנו היתר על האתרוגים. שהרי חציו "לימון" לשיטת התוס': כה) ונעתיק עצמינו להיתר הש"ך ז"ל. הגם שכולם דחו דבריו. לפי עניות דעתי אין לדחות דברי רבינו הגדול הש"ך ז"ל בשתי ידים. והנה היתרו של הרב הש"ך ז"ל הי' בפראג שלא הי' לקהל כי אם אתרוג אחד מורכב. והורה הרב הש"ך ז"ל לברך עליו בשעת הדחק כדקיימא לן שה אפי' מקצת שה. הכא נמי אפי' מקצת אתרוג. והטורי זהב הזכיר גם כן היתר זה. וכתב שביום ראשון אין ללוקחו דהוה לי' אתרוג חסר. דחסר ממנו אותו חלק שהוא כמו "לימוני" ובתשו' בית אפרים תמה על עיקר ההיתר דהא אינו מחויב רק בחצי מתנות. אלמא דאינו אלא חצי. ואם כן איך יוצא מה שמחוייב ליטול כל אתרוג בנטילת מקצת. וזה עצמו חילוק הריב"ש. דבסוכה וכן באתרוג לדידן אינו יוצא בשל שותפין למאן דבעי שלו אף דבגד שותפין מחוייב בציצית. דהתם גם על מקצת שהוא שלו הוא חייב בציצית. אבל בסוכה איך יוצא במקצת שאינו שלו: כו) ולפי עניות דעתי יש ליישב על פי מה שכתב הרא"ש פרק שבועות שתים דאם אמר על ככר שבועה שאוכלנה ונשרף מקצתה אינו מחוייב לאכול השאר. דבמקצת אינו מקיים השבועה כלל