אבני נזר אורח חיים תקנא

עליהם קדושת שביעית איך יפקע בלקיטה. ואפשר דרק שלא יצטרך ביעור קאמר ועיין ר"ה (דף ט"ו) סוף עמוד א' וצ"ע: י) והנה ראיתי בתשובתך הראשונה [השני' נאבדה ממני] היתר על הגדלים ביחור שנלקח מהמורכב. משום דדווקא האתרוג הגדל על היחור בעודו על גבי האילן לא בטל יניקת הזקינה ביניקת הילדה. משום דבא לעולם בתערובות. מה שאין כן היחור שתחילה הי' בפני עצמו. ולא ידעתי מה תאמר על היחור הגדל על גבי מורכב. ועוד אפילו היחור עצמו שנתעבה. אם יהי' יניקת הזקינה בתוכו יותר מגוף היחור שהי' תחילה בפני עצמו: יא) והנה כעת עלה בדעתי היתר על כל אתרוגים המורכבים, דהנה הב"ח רצה לומר דדווקא בערלה דגלי קרא ונטעתם פרט למרכיב. וכולם השיגו עליו דנילף מערלה. וראי' מדאמר הש"ס סתם בטילה משמע דבטעמא תליא מילתא. ואף דבספרי יליף מונטעתם, משם ילפינן לה דבטלה. ובכל מקום הדין כן: יב) ונראה לפי עניות דעתי לשיטת רש"י והר"ן דטעמא דבטלה ילדה בזקינה משום זה וזה גורם. אין ראי' כלל דחשיב חצי הפרי שבו כמו הזקינה. שהרי בתוס' חולין (דף נ"ח.) דאפי' למאן דאמר אין חוששין לזרע האב. היינו במידי דשרי כל חד באפי נפשי' ולא שייך זה וזה גורם. אבל הכא דחד אסור וחד שרי מותר משום זה וזה גורם. והנה מבואר דאפי' למאן דאמר אין חוששין לזרע האב. ולענין מתנות היכי דאמו בהמה חשיב כולו בהמה. וכן לענין כיסוי היכי דאמו חי' חשיב כולו חי'. מכל מקום שייך בי' זה וזה גורם. ואם כן אין ללמוד כלל מהא דמותר בערלה דיש בו חצי הזקינה. דלעולם חשיב כולו מילדה כמו שנראה בחוש שמגדל אתרוג. והא דמותר לענין ערלה. משום דזקינה מותר וילדה אסור. ומותר משום זה וזה גורם. אף דכולו נקרא על שם הילדה וכדברי התוס' הנ"ל: יג) והא ראי' דאי לאו קרא דונטעתם. הוה אמינא דחייב בערלה אף דבעלמא זה וזה גורם מותר ומוכח דהוה אמינא דאפי' גורם לא חשיב הזקינה. ואם כן השתא דגלי קרא דונטעתם פרט למרכיב דיינו לומר דזקינה הוי גורם. אבל טפי מגורם לא הוי. וחשיב כמו זרע אב בבהמה למאן דאמר אין חוששין דהוי גורם. ואם אמו שה חשיב כולו שה. והכא נמי חשיב כולו אתרוג. ועל כן חשיב גם כן עצו ופריו שוה. שהרי למאן דאמר אין חוששין לזרע האב. מותר לשחוט אב ובנו ביום אחד. דלא חשיב בנו כלל (וחנני' דאמר מהני בזכרים סבירא לי' חוששין לזרע האב כדאיתא בחולין] והכא נמי לא חשיב האילן הזקינה עצו כלל. רק היחור אתרוג הוי עצו: יד) ונראה לפי עניות דעתי ראי' לזה מהא דכתב הר"ן בחילוק הש"ס בין נוטע לסייג התם אי מימלך עלה כו' והוקשה להר"ן בפרק כל הצלמים לטעמא דזה וזה גורם. דאם כן לשתרי דמכל מקום זה וזה גורם הוא. פירוש דבשלמא לטעמא דבטלה שנעשה אילן אחד. הרי כאילו חישב על מקצת אילן לאכילה. וכאילו חישב גם על הזקינה. שיהי' מקצת פירות לאכילה. וכהא דתנן במס' ערלה פ"א מ"א אפי' אמר הפנימי לאכילה והחיצון לסייג. הפנימי חייב וחיצון פטור. אלא אי אמרת דבאמת אינו נעשה אילן אחד. והאילן לחודי' קאי. והיחור לחודי' קאי. הרי האילן פטור לגמרי. ואכתי זה וזה גורם הוא ע"כ. והשתא אי אמרת דחצי פירות היחור נחשבים מן הזקינה. וגדלים על הזקינה. אם כן אף לטעמא דזה וזה גורם ניחא. שהרי חישב על הזקינה. שפירות היחור שחציים גדלים עליו יהי' לאכילה. והרי חישב על מקצת פירותיו לאכילה והדין דפירות אלו אסורים. ומה הוקשה להר"ן. אלא ודאי דלא חשיב שגדלים עליו כלל. רק כולו גדל על היחור. נמצא שלא חישב על הזקינה כלל. וזה ברור מאוד : טו) ועתה נדבר לשיטת התוס' דטעמא דבטלה ילדה בזקינה אפי' למאן דאמר זה וזה גורם אסור משום דבטלה. ופירוש בטלה היינו דילדה נתאחד עם הזקינה והוי אילן אחד. והנה הבית אפרים כתב דזה לא שייך אלא במין במינו. אבל בשאינו מינו אי אפשר לומר דכיון דכל אחד גדל עליו פירות אחרים על כרחין שנים הם. ואי אפשר שיבטל היחור באילן. שיהי' היחור כמו האילן. ודברי טעם הם עין שם באריכות. שהוכיח כן מהש"ס. אך כל זה לשיטת התוס'. אבל זה וזה גורם ודאי שייך אפילו בשני מינים. ומפורש בבכורות (דף ז') בטהור שעיבורו מן הטמא תלוי בזה וזה גורם. אף דשני מינים הם, ומכל מקום ניחא קושיית הש"ס סוטה (דף מ"ג:) דלא מצי למיפרך מהרכבת איסור. דהוה מצי למימר דזה וזה גורם אסור כמאן דאמר דאית לי' הכי. וניחא הירושלמי דאמר לית כאן מרכיב. דלשון הירושלמי במס' ערלה ילדה כו' טהרה זקינה את הילדה. ולא קאמר בטלה. ויש לומר משום זה וזה גורם. ועל כן אפילו באינו מינו טהרה משום זה וזה גורם: טז) מעתה לשיטת התוס' דירושלמי דאמר לית כאן מרכיב לטעמי' דאמר טהרה ולא קאמר בטלה. והיתר משום זוז"ג. ועל כן אין חילוק בין מינו לאינו מינו והש"ס דידן דלא אמר הכי ולא מקשה כלום על הברייתא. משמע דלא חשיב לי' פירכא. [עיין בתוס' שבת (דף ד':) בענין מעביר ד' אמות] ומשמע דסבירא לי' דאפי' גורם לא הוי הזקינה ואי לאו דבטלה הילדה בזקינה. הי' אסור אפי' למאן דאמר זה וזה גורם מותר. ועל כן באינו מינו דלא בטלה שוב מונין משעת הרכבה: יז) ואם כן לפי זה בין לירושלמי בין לש"ס דידן האתרוג המורכב כשר. לירושלמי כשר דהוא שיטת רש"י והר"ן שביררנו לעיל לשיטתם שהאתרוג כשר. וכל שכן לשיטת ש"ס דידן. דאפילו גורם לא הוי הזקינה. ואפי' תימא דהש"ס דידן סבירא לי' דבלאו ביטול זה וזה גורם הוא. על כרחך קרא דונטעתם לאינו מינו. ומשום דהוה אמינא דאפי' גורם לא הוי הזקינה. ואשמעינן קרא דהוי גורם. דאין לומר דפשיטא דהוי גורם. דאם כן אליבא דהלכתא קרא למה לי. כללו של דבר באינו מינו אף התוס' מודים דאין היתר אלא משום זה וזה גורם. או דסבירא להו באמת באינו מינו אפילו גורם לא הוי. ומכל מקום אפי' הוי גורם מכל מקום חשיב מין היחור שהורכב בו כנ"ל: