אבני נזר אורח חיים תקנ

משום דלא כתיב בה. אין ללמוד מזה לשאר איסורין דלא כתיב בה שמתעסק יהי' אסור בהם. ונאמר דדוקא במחוייבי חטאות. ליתא. דקל וחומר מאיסורין שחייב עליהם חטאת. כל שכן באותם שאין בהם חיוב חטאת. ודוקא במעילה שחייב אשם שחמיר מחטאת. וכמו שכתבו התוס' שלהי שבועות ובש"ס פרק שבועות הפקדון (דף ל"ז) ומשום שבא בכסף שקלים. ואין למדין חמור מקל להקל עליו. אבל שאר איסורין שאפילו חטאת אין בהם. ודאי במתעסק אין בו איסור כלל. ונסתלקה ראי' שני': ד) ועוד דאיסור כלאים במחשבה תליא כמבואר בתוס' יום טוב פרק ב' דכלאים משנה א' דאין איסור אלא ברוצה בכלאים. וכשאינו יודע כלל שהיא כלאים אין איסור. דומה לזה כתבו הרב ז"ל מלאדי ובספר מקור חיים בסימן תס"ז לתרץ קושיית החק יעקב דיאסור למכור הקמח לנכרי שמא ימכרנו לישראל להשהותו עד לאחר הפסח. וכתבו ליישב לדעת הפוסקים כשאינו יודע שיש חמץ בביתו שאינו עובר בבל יראה. והכא נמי כיון שאינו יודע שהוא חמץ אינו עובר עד כאן דבריו. והכי נמי בזה. כיון דכלאים אין איסור בלא מחשבה כדאיתא כמה פעמים בכלאים ובמחיצת הכרם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. משום דתלוי האיסור במחשבה וכשאינו יודע שהם שני מינים כאילו לא ידע הזריעה כלל כנ"ל. וזה ברור: ה) והרב ר' יואב יהושע נ"י הקשה לי לתירוץ הראשון משום מתעסק. דנהי דמשום מרכיב אין לחייבו. מכל מקום נחייבו משום מקיים. דלא שייך בי' מתעסק כמו שכתב המקור חיים בלאו דבל יראה. דלא שייך מתעסק כיון דלא הוי מעשה. והשבתיו. דמקיים איסורו משום רוצה בקיומו. וכשאינו יודע אין איסור ושוב ראה בעצמו בשיטה מקובצת בבא בתרא בהא דיבור משום דמחזי כמקיים בכלאים. כיון שבורר מקצתו ולא השאר מחזי שהשאר רוצה. וכתב בשיטה מקובצת דלהכי לא קאמר דמחזי כזורע. משום דמקיים איסורו אינו תלוי במעשה כלל אלא ברצון. עד כאן. וכל שכן לשיטת התוס' פרק השוכר את הפועלים דאיסור מקיים גם כן אינו אלא במעשה. וכל שכן לשיטת הריטב"א קידושין דבהרכבת אילן אין איסור מקיים כלל: ו) והשלישית לבי אלי' אשית. ותמיהני על גאון כמוהו איך העלים עין מדברי הרא"ש במקומו שכתב בהלכות כלאים דקל וחומר דאיסי פירכא הוא. שבאמת בכלאי בהמה אין חייב אלא במחברם יחדיו שאם הניח על דף בהמות מותר לישב על הדף. והנה איסי יש לומר דסבירא לי' כשיטת הרמב"ם והמחבר דאפי' בלא מחובר אסור. או אפשר גם קשירה לא חשיב חיבור גמור כמו הפרידה וחיבור דבגדים. שהוא נעשה בגד אחד. מה שאין כן בעלי חיים על ידי חיבורם אינם מתאחדים כמובן. ושפיר איכא קל וחומר מכלאי בגדים. אבל הרכבה שאסרה תורה. הרי נעשים האילן והענף שהורכב בו אילן אחד ממש. ואם כן מה קל וחומר מכלאי בגדים. ועוד דכלאי בגדים אין האיסור' חיבורם יחד. רק הלבישה כשהם מחוברים. וכן כלאי בהמה בהנהגה. אין האיסור קשירתם יחד. רק להנהיג בהם כשהם מחוברים. ושפיר יש ללמוד זה מזה דאם כשהם מפורדים אסור להנהיג בהם כו' אבל הרכבת אילן זהו האיסור מה שמחברם. ואם כן איך נלמוד כשכבר נתחבר. שיהי' אסור לנוטעו. הא ודאי ליתא. שאין איסור אלא מה שמחברם לא הנטיעה כשמחובר. וזה ברור כשמש שאין התחלה לראי' זו: ז) שוב ראיתי שיש לקיים טעם ראשון שלו דבאינו מינו לא בטל. ולא מטעמו. רק לפי מה שהעלה הוא ז"ל דיש שני מיני מורכבים. אחד שמגדלים מין שלישי הנהו דחשיב בירושלמי. הב' אילן זית שאינו טוען אלא מינו. היינו שאם הרכיב אילן זית באילן אחר טוען רק זיתים. שאינו מקבל מאילן האחר. אלא שעושה לו טובה שממתיקו. אבל עיקרו מאילן זית וזית הוא. וכתב הוא ז"ל. דהוא הדין כל הפירות. דכתב רש"י בסוטה (דף מ"ג:) שטוען פירות כמו היחור כמו זית. וכן אתרוג כיון שרואין שגדל אתרוג. על כרחין כמו זית הוא שאינו מקבל אחר. ואם כן אין ראי' כלל מילדה שסבכה בזקינה. דהתם כיון דבמין אחד קאי. על כן מקבל מכל האילן ובטלה. וכן הא דחרובי צלמונה דירושלמי אפשר דמיירי מאותם מורכבים שמגדלין מין שלישי. אבל אתרוג שאינו מגדל רק אתרוג. שפיר יש לומר דאם הורכב באינו מינו לא בטל באילן האחר: ח) ואין להקשות אם כן למה אמר הירושלמי בברייתא דפרק קמא דראש השנה לית כאן מרכיב הא משכחת באותם אילנות שהפרי כמין היחור. אלא ודאי בטלה בזקינה. ומטונך ולטעמיך מי ניחא. הא אכתי משכחת באילן זית. דמפורש בירושלמי דכלאים. שאינו מקבל ממין אחר ואם כן לוקי באילן זית. אלא ודאי סבירא לי' לירושלמי דבכל המינים שהרכיב קאי. רק דמוקי שהרכיב בחרובי צלמונה. ולעולם שהרכיב כל מיני פירות ואם כן אין ראי' לסתור דבריו: ט) אולם נראה דשפיר יש לסתור. מדלא מוקי ירושלמי באילנות שטוענין פירי כמו היחור. והא דלא מוקי בזית לא קשיא. דהא בסיפא דההיא ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט. והא דחמשה עשר בשבט ראש השנה. משום דאז זמן חנטה כמפורש בסוגיא והרי זית אזלינן בי' בתר שליש ) כדאיתא שם תבואה וזתים בתר שליש. ותשרי ראש השנה. וכן ראיתי בטורי אבן כתב כלאחר יד בפשיטות דזתים תשרי ראש השנה. והא דאתרוג אחר לקיטה למעשר וט"ו בשבט ראש השנה. נראה לי משום דמעשר דידי' דרבנן יכלו חכמים לתקן כן. והטעם משום גזירה אטו ערלה דאזלינן בי' בתר חנטה. וראש השנה דידי' שבט. ואם יהי' ר"ה דידי' למעשר תשרי. יאמרו שגם לערלה ראש השנה תשרי. ואתי למשרי ערלה הפירות שגדלו מראש השנה עד חמשה עשר בשבט והא דלא גזרו שנלך למעשר בתר חנטה משום גזירה זו שיאמרו גם לערלה בתר לקיטה. ויתירו פירות שחנטו בתוך שני ערלה ונלקטו אחר כך. נראה לי דבזה אי אפשר לטעות. שהרי נאסרו משעה שנעשו פירי. ואיך אפשר שלקיטתן אחר כך יתיר אותם. ואיסור שבהם להיכן הלך. ויש לעיין בזה בסוכה (דף מ') לרבותינו דאמרו אחר לקיטתן בין למעשר בין לשביעית. וכיון דחל