אבני נזר אורח חיים תקמט

יד) ואפילו נודה לדבריך להכשיר מספק ספיקא. מכל מקום אינו בדין ליקח הקארפור מחמת שנאה יותר כשיש כאן אתרוג מארץ ישראל שאין בו הפסולים השנויים במשנה רק שאינו נאה כל כך ויש בו משום ואנוהו. וזה ברור ליקח האתרוג הודאי. ואין לך הידור גדול מזה שיהי' אתרוג ודאי. ובשבת ציצין שאין מעכבין המילה צריך להסירם משום ואנוהו אף שאין נאה יותר בגשמיות. רק שניכר המצוה טפי. ובפרק ערבי פסחים כשאוכל לתיאבון הוי הידור מצוה: טו) ובתשו' הר"ן הובא בריב"ש בענין מגילה הכתובה בלשון לעז כתב הר"ן שיש לדון ולהתיר. אך זה אם לא הי' באפשרי להוציאם באופן אחר. אבל מאחר שיש בידינו להוציאם בלשון הקודש איך נכניס עצמינו במשעול הכרמים שאפילו בעניני העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח ומשומר. כל שכן בעניני המצוות שהן כבשונו של עולם עד כאן דברי קדשו של הר"ן היקרים מפנינים. והנה מבואר שמצוה יותר ללועזים לצאת בכתובה בלשון לעז כהלכתו כמו שכתב הר"ן בעצמו בפרק ב' דמגילה דזה הטעם שהכשירו בלשון לעז מפני שראו חכמים שיותר איכא פירסום הנס כשמבינים הענין. ואם כן מאחר שיש לדון ולהכשיר הלא טוב לנו להוציאם בלשון לעז. ואם היתה הלכה בספק אצל הר"ן ז"ל לא הי' צריך למשלים האלה שאפילו בעניני העולם. אלא ודאי לצאת המצוה לכל הדיעות אף שאינו מן המובחר טוב יותר משנכנס במשעול הכרמים בלא טעם ברור במצוה מן המובחר. כן אני אומר בנידון זה: טז) בשגם כי הספק השני שמא אינו מורכב. יש לדון בו. כי יש בזה כמה ספיקי להחמיר שמא זנתה אמם או אם אמם סוף כל הדורות. בפרט שהתורה משפט אלקי הארץ ולא חייבה התורה להביא אתרוגים מארץ העמים. ואף בקרבנות לא מצינו שהביאו מארץ העמים אלא כבשים ממואב אלים מחברון. ואין בזה משום הוצאת לעז ח"ו או זלזול חלילה וחס בכבודן של ראשונים כי הזמן פעל כל זאת. שבתחלה לא הי' באפשרי להביא אתרוגים מא"י. בשגם שלא הי' מספיק. וכעין שכתב החכם צבי בענין הדסים שבזמן הזה אין לצאת באותם הדסים שהכשיר הרמ"א ז"ל מאחר שעכשיו יש לנו תלתא בחד קינא. בפרט שאין לנו טעם להכשיר המורכבים. וידוע המעשה שהובא בשבות יעקב שהרב הש"ך הי' בחג הסוכות בפראג ולא הי' שם אתרוג רק אחד שהי' מורכב והפרנסים בקשו מהרב הש"ך לעיין בהא מילתא והתיר מחמת שהוא שעת הדחק לברך עליו נגד הוראת הרב דשם שלא רצה להתיר. וקודם שבירך עליו הש"ץ נפל מידו ונפסל לכל הדיעות והי' לאות. והרב הש"ך ז"ל נפטר בשנה ההוא. וכתב לבנו שיסע לפראג לבקש מטו מהרב יותר אין לכתוב בענין הזה רק לדעתי מצוה גדולה לתקן ענין זה. כי לדעתי אם ישגיחו היטב באתרוגי ארץ ישראל יהי' נקיים כמו אתרוגי קרפיר. ואם אולי אחר כל זה יהי' הקרפיר נאים יותר. מי יודע אם זה נוי אתרוג. אולי זה מין אחר מורכב בו. אולם אם אתרוגי ארץ ישראל יהי' פסולים מדין חזזית וכהאי גוונא ודאי נקח הקרפיר. וזה שדקדקתי להרב מקאליש במקום שאתרוגי ארץ ישראל "הכשרים" מצויים: בנך הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן תפה. שוכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם כקש"ת מוהר"ר זאב נחום נ"י ויזרח: א) אתמול קראתי לשבת עונג ועיינתי בתשו' בית אפרים ותארנה עיני. כי מאוד האריך הרחיב בחריפות ובקיאות. עם כל זה לא ראיתי ראי' בדבריו להתיר. והנה על שלשה דברים תמך יתידותיו. האחד. דשלא במינו לא אמרינן בטלה ילדה בזקינה. ועל כן לא בטל אתרוג ב"לימון". הב' שהיחור הגדל על גבי אילן שהוא ממין המורכב. מותר לנוטעו על גבי אילן ממין המורכב. והביא ראי' לזה מירושלמי דלוקח יחור מהמורכב ונוטעו. ואם איתא דאסור לנוטעו על גבי אילן שהוא ממין המורכב. ניחוש דילמא אתי ליטע על גבי אילן ממין המורכב כיון שהפירות הגדלין נראין כמין המורכב, ולא ידע כלל שיש בשורשו מין אחר. ודוחק דדוקא באותם מורכבים שפירותי' ניכרין שהם מורכבים. וכיון שמותר ליטע על גבי אילן שממין המורכב. על כרחך שחשיב רק מין המורכב. ואתרוג גמור הוא הגדל על גבי היחור שעקרו מהרכבתו ונוטעו בפני עצמו. הג'. הביא ראי' מירושלמי ותוספתא דאיסי בן יהודא אוסר לרכוב על גבי פרידה. מקל וחומר מכלאי בגדים שמותר ללבוש זה על גבי זה. ואסור תערובתן. כלאי בהמה שאסורין זה עם זה. אינו דין שאסור תערובתן. וקשה למה לא למד מזה שאסור ליטע בפני עצמו יחור מהמורכב. אלא ודאי דהיחור שגדל עליו פירות כמין המורכב חשיב מין אחד לבד. ועל כן לא פסיקא לי' לאיסי בן יהודא. כיון דיש אילנות שגדלין על היחור המורכב כמינו לבד. ובאמת באותם אילנות מורכבים שגדלין פירות משונים אסור לאיסי בן יהודה. ואם כן באילן אתרוג המורכב ב"לימון או במראנץ". כיון שעינינו רואות שפירות שבו דומות לאתרוג על כרחך אתרוג לבד. זה תוכן ההתירים שלו: ב) ואני תמה. שראי' ראשונה דשלא במינו לא אמרינן בטלה. בעצמו השיב על זה מירושלמי דמרכיב בחרובי צלמונה דכולי עלמא מודים אפי' ר"ל דבטלה ילדה בזקינה אף דאינו מינו. הגם שדחה שם. דיש חילוק בין ערלה למצוות אתרוג. אם כן אין צריך לחלק בין מינו לשאינו מינו. ואחר שדחה איך חוזר ונראה לו טעם זה: ג) הראי' השני' נראה לי ליישב. דלא מצינו חשש כזה אלא בבגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור ולא תכריכין. שמא ישכח ויעשה ממנו בגד ללבוש. וכן לא ימכור לנכרי. שמא ימכרנו לישראל וילבשנו בלא ידיעה. והיינו טעמא אף דכהאי גוונא מתעסק הוא כמו שכתבו התוספות בשבת (דף ע"ב.) ובכריתות (דף י"ט:) דהיכי שלפי ידיעתו המציאות היתר הוא חשיב מתעסק. וכיון דהתורה פטרה מקרבן. לא הוי איסור כלל מן התורה כמו שנים שעשאו דאמעוט מדכתיב בעשותה. וכתב הרמב"ם שאין אסור אלא מדרבנן. והוא הדין במתעסק, הלא בנהנה אף מתעסק חייב. והא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ולא חשיב פסיק רישי' כתב הר"ן. דכשאין מתכוין להנאת לבישה. לא חשיב נהנה כלל [ודוקא באכילה ועריות חשיב הנאה אף דלא מתכוין. שהיא הנאה מורגשת ביותר] אבל במתכוין ליהנות. שוב חייב אף שהוא מתעסק. אבל במרכיב שאין בו משום הנאה. שוב פטור במתעסק. וכשלא ידע אין כאן איסור כלל. ואף דבפסחים (דף ל"ג.) אמרינן דבמעילה חייב מתעסק