אבני נזר אורח חיים תקמח

אבל לענין מצוה אף שגדל באילן לימון פרי אתרוג יוצא בו ידי חובתו. כיון שאתרוג הוא. ואולכ כוונת מהר"ם אלשיך ז"ל דאם כן אין עצו ופריו שוים: ו) והנה בהא דמרכיב אילן בירק הקשה המהרש"א דליבטל אילן בירק. ותירץ כיון דהוי מין בשאינו מינו. ודבריו מבוארים כיון דזה וזה גורם ומתורת ביטול נגעו בה וכמו שכתב הר"ן סוף פרק כל הצלמים ובמין בשאינו מינו דטעם שניהם ניכר לא שייך ביטול. אולם אם נאמר דחשיב רק מין היחור המורכב אלא דלענין ערלה בטל דגדל גם על הזקינה. אם כן במרכיב אילן בירק חשיב כולו פרי עץ רק שגדל חציו על הירק. שפיר יתבטל משום זה וזה גורם דהוי מין במינו. דגם הגדל מכח הירק פרי עץ הוא. [הג"ה לא זכיתי להבין כי איך תאמר פרי עץ הוא והרי פרי ירק הוא. והרי שם נמי אין אנו אומרים שפרי היחור הוא אלא שפרי האילן הוא ומכל מקום אתרוג הוא והרי הוא אתרוג שגדל באילן לימון. והכא נמי אומרים שהרי הוא תפוח שגדל על ירק ופרי ירק הוא ולאו פרי עץ כלל. אולי כך כוונתו שחשיב תפוח שגדל חציו באילן וחציו בירק. ומאחר שכולו הוא תפוח שוב יבטל חלק תפוח שגדל באילן בחלק שגדל על גבי הירק שמין במינו חשיב לי'. המגיה] כשם שאתה אומר דחשיב כולו של אתרוג. ואולי יש לדחות דמכל מקום הרי כח האילן ניכר בפרי דמחמתו נעשה פרי עץ ולא בטיל: ז) והנה על מה שכתבתי שהאחרונים הכשירו מטעם ביטול כיון שעיקרו אתרוג. ואנכי כתבתי דלא שייך ביטול מאחר שנרגש טעמו וריחו של לימון. ועל זה כתבת דטעם כעיקר אינו אלא במידי דאכילה ועיין בחק יעקב סימן תמ"ב עד כאן דבריך. ואני תמה מה ענין טעם כעיקר לכאן שהוא בטעמו ולא ממשו. שממשו הוא מין אחר ונתערב בו טעמו של איסור. אבל בנידון דידן הרי עיקר הפרי בא מכח שניהם. ועל כן בערלה מותר משום זה וזה גורם [ולדעת התוספות נחשב כולו מן הלימון] רק שאתה אומר כיון שנתהפך להיות כולו אתרוג אתרוג הוא. ואם עדיין נרגש טעם הלימון. הרי יש בו לימון גם כן ויש בו טעמו וממשו לימון והחק יעקב אומר דטעמו ולא ממשו מותר בשהי'. אבל בטעמו וממשו הרי משנה שלימה דאלו עוברין דעבר בבל יראה בשגם שבמורכב המוץ שבו רחב ובאתרוג קצר. הרי נשתנה הממש וניכר לעין: ח) ואם באנו לדון מדברי החק יעקב יש לדחות ראיית הב"ח מהדלה גפן על גבי תאנה דאיצטריך קרא לפסול בנסכים. מכלל דבלאו קרא לא הי' השינוי פוסל וע"כ אין השינוי שבמורכבים פוסל בו. ולפי דברי החק יעקב יש לומר דהתם כיון דעיקר הפרי גפן הוא רק שקלט ריח מתאנה. על כן הי' כשר לולי הכתוב. אולם באמת הא דחק יעקב לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. וחומץ האדומי הוי תיובתי' דמפורש בש"ס דשדי בי' שערי והרי אין בתערובות אלא טעם שעורין וגוף השעורין נשארין בפני עצמן אלא שטעמם נכנס ביין, ועיין בשלחן ערוך הרב ז"ל מלאדי שהביא הא דחק יעקב רק בנתבשל בקדירה בן יומו של חמץ. והשמיט הדין בכל טעמו ולא ממשו. וזה מפני שהרגיש גם כן דמתניתין דחומץ האדומי תיובתי', אולם באמת בהדלה גפן לא נזכר בש"ס שנשתנה טעמו אלא שנשתנה ריחו וקיימא לן ריחא לאו מילתא ואין ראי' כלל משם: ט) ובאמת אם היינו אומרים דאתרוג המורכב טעם לימון שבו נחשב רק טעם בלבד. הי' מקום להתירם על פי שיטת הרמב"ן בפרק המוכר פירות (דף צ"ו ע"ב) דכי אמרינן טעם כעיקר בשהי' תחילה איסור בעין ויצא ממנו טעם. אבל שיעשה איסור לכתחילה משום הטעם לא אמרינן עיין שם היטב. והכא נמי כיון דמתחילתו אינו אלא טעם לבד לית לן בה. ואפילו בטעמו וממשו יש להקל כיון שמכל מקום עיקרו אתרוג. אולם המעיין בשלחן ערוך דיין נסך בטל אחד בששה יראה דלא קיימא לן כרמב"ן בהא אלא כשיטת התוספות שם ואין כאן מקום להאריך: י) העולה מהנ"ל לענין דינא דאתרוג המורכב כיון שעדיין בו טעמו של לימון הרי חציו לימון וראיות מהדלה גפן אינו ראי' כלל דשם רק ריחו דלאו מילתא. ואף אם באנו לדמות לשיטת הרמב"ן הרי לא קיימא לן כרמב"ן בהא [בשגם שאין לדמות בסברות כאלה. והרי איכא מאן דאמר בגמרא חוששין לזרע האב אף שעיקר האם כמו שכתב הר"ן בתשו' בענין האחשתרנים בני הרמכים הובא בריב"ש בענין מגילה הכתובה בלשון לעז]: יא) הב' דאף אם תמצא לומר כיון דעיקרו אתרוג אתרוג הוא. הרי אין עצו ופריו שוה כיון שהרי חציו [ולשיטת התוספות כולה] גדל באילן לימון. והראי' שהבאת מהר"ן מלבד שהרמב"ן והטורי אבן והגר"א חלוקים בדבר ובירושלמי מפורש דלא כהר"ן. אף גם מהר"ן אינו ראי' כלל כי טעמו דהוי כנטע בארץ. גם הראי' מאילן בירק אין ראי' שכבר תירץ מהרש"א דבשאינו מינו לא שייך ביטול כיון שניכר האיסור. גם יש לומר כסברת התוספות בעבודה זרה (דף מ"ט) ד"ה שאם נטע. דכיון שכל אחד עושה פעולה אחרת לא שייך זה וזה גורם עיין שם. ומכל מקום אף דלא שייך בזה זה וזה גורם. מכל מקום הי' חציו לימון או גדל באילן לימון. ואם תמצא לומר דבתר עלמא אזלינן. הרי אינו כדרך גדילתו כמו שכתבתי בתשו' הראשונה. באופן שלפי דעתי אין מקום כלל להכשיר המורכבים: יב) והנה סיימת בתשובתך כי לא באת להכריע רק שלא יהי' ראי' לפסול. ואם כן בספק מורכב יש ספק ספיקא להתיר. וטוב יותר ליקח קארפיר שהם מהודרים יותר והדר כתיב בתורה ומחוייבין ליקח הקארפיר עד כאן דבריך. והנה דבר זה אם במצוות עשה מועיל ספק ספיקא אינו ברור כי לדעת הרמב"ם דספיקא לקולא יש לפרש טעם הספק ספיקא דבספק שוב הוי ספיקא דרבנן. וראי' ספק ספיקא ברשות הרבים כתב מהרי"ט חלק יורה דעה סימן א' בפשיטות דטהור אף דספק לחומרא. ועיין במגן אברהם סימן ק"ס ס"ק י"ג דאפילו כמה ספיקי להחמיר בנטילת ידים אזלינן לקולא. הרי דאף ספק ספיקא ספק הוא אף להקל. ואם כן מסברא לילך בשל תורה להחמיר. אך להרמב"ם הטעם מובן בטוב דהוי ספיקא דרבנן, וכל זה באיסור. אבל במצות עשה שהתורה צוותה ליקח אתרוג. צריך להיות אתרוג ודאי. וכמו שתירצו האחרונים מההוא דחולין. ואם כן אף ספק ספיקא להחמיר: יג) ואל תשיבני ממה שהכשירו הפוסקים לפעמים באתרוג מס"ס. דשם אין הפסול משום שאינו מינו. ולכמה פוסקים בשעת הדחק ניטלין הפסולים מה שאין כן באינו מינו: