אבני נזר אורח חיים תקמו

סימן תפג. ב"ה יום ועש"ק וישלח תרל"ז לפ"ק פה נאשעלסק שלום וכט"ס להאי גברא רבא ויקירא. דעוסק במילי דארעא קדישא. הוא הגאון המפורסם נודע על פני תבל ענותנותו וצדקתו וחכמתו מו"ה חיים אלעזר שליט"א: א) את מכתבו דבר האתרוגים הגיעני. והנה מה שבעל הב"ח התיר המורכבים שנראים כמו אתרוגים היינו המורכב יחור מאתרוג בתוך אילן לימאן לגמרי. אף שנשתנה ריחו לריח לימאן כמבואר בדבריו. ותוכן דבריו מכח דברי רש"י סוטה (דף מ"ג) כי גדל הפרי כמין היחור ועל כן אתרוג היא. ואף שנשתנה ריחו וטעמו קצת אין לפסלו שהרי בבכורות (דף י"ז) אמרו הדלה גפן על גבי תאנה יינו פסול לנסכים דכתיב זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו. מכלל דבלאו קרא לא הי' השינוי פוסל עכ"ד: ב) ולדידי יש לפקפק דהרא"ש פרק המוכר פירות ובתשו' הריב"ש דבישול פוסל בנסכים משום שנשתנה כמו הדלה הגפן על גבי תאנה ומדפוסלין כבוש ומבושל באתרוגים מוכח דשינוי פוסל בהם. מזה יש לפסול המורכב. הגם שיש לומר דווקא בישול פוסל דאינו דרך גדילתן. מה שאין כן הנולד בשינוי. זה אינו שהרי האחרונים פסלוהו משום שאין עצו ופריו שוים שהאילן לימון. אך באמת זה אינו דאנן לאו בתר זה אזלינן רק בתר כל אתרוג. וכעין קושיית הש"ס במנחות מידי צבעא גרים. ולזה עוררני קצת כבוד ידידי הרב הגדול מו"ה יואב יהושע נ"י מ"ץ דפה. ואם כן בזה ממה נפשך פסול דאילן זה אין עצו ופריו שוים. ואי דבתר כל אילנות אזלינן. הרי אתרוג זה נשתנה מגידול שאר אתרוגים ודו"ק. גם הרי פסלו אתרוג כמין כדור וגדלו בדפוס ועשאו כמין ברי' אחרת. וראי' זו כתובה בתשו' מהר"ם אלשיך: ג) וראיתי בדברי מעכ"ת מביא בשם אחרונים מכשירין מטעם ביטול מאחר שעיקרו אתרוג ומעכ"ת דוחה דלא שייך ביטול רק להיות כמאן דליתא ולא שיעשה הלימון אתרוג. וחילי' דידי' מדברי התוס' פרק כל הזבחים: ד) ולדידי הני מילי תמוהים מהא דמנחות (דף כ"ג) דשחוטה בטילה בנבילה וחל איסור נבילה על השחוטה. האומנם כי לשיטת הרמב"ם פרק ב' מהלכות מאכלות אסורות דהא דאמרינן בחולין (דף ס"ז:) תולעים דרני דבישרא אסירי, היינו אף שהתליעו אחר שחיטה עיין שם היטב ובגמרא הטעם הני דלא מהני בהו שחיטה באיסורייהו קיימי ועל כרחין לומר דמצות שחיטה הנעשה בבשר מתירתו תמיד. והני דלא מהני בהו שחיטה חזרו לאיסורן. דאי מאחר שנשחטה הוא כאוכל דעלמא שלא נאסר מעולם. מה חילוק יש בין בשר לכוורי. ואם כן יש לומר גם כן שהשחוטה בטילה בנבילה היינו היתר שחיטה המוטל על הבשר. וממילא חזר לאיסור נבילה כמו תולעים דרני דבישרא. אולם כבר חילקו עליו כל הפוסקים ופסק הש"ע דלא כהרמב"ם: ה) איברא דיש לומר דבהא מודים להרמב"ם דמצות שחיטה שנעשה בו אגידא בו להתירו. אלא דסבירא לי' דאף התולעים שנעשו בו שחיטה ראשונה מתירתם. אף שיש בהם רוח חיים. מידי דהוה אדורות של בן פקועה: ו) אולם באמת אף לשיטת הרמב"ם לא יעלה ארוכה שהרמב"ם לא אמר אלא לענין איסור שמוטל על הבהמה משנולדה ומצוות שחיטה שאחר כך מתירתו. וכשנסתלקה המצוה נשאר באיסורו. מה שאין כן לענין טומאה שחל בשעת מיתה, ובשר הפורש מן החי אינו מטמא. וכשנשחטה לא חל הטומאה על הבהמה. ואם כן אף שנסתלק מצוות שחיטה מעל בשר זה מכל מקום לא חל טומאה כלל וזה ברור. האומנם שיש בידי ליישב הא דשחוטה בטילה בנבילה. כתובה אצלי בחידושיי: ז) אולם לדעתי הוא ש"ס ערוך נדה (דף כ"ז:) אי אפשר שלא ירבו שתי פרידות של רקב על פרידה אחת עפר ונפיש לי' שיעורא. האומנם כי ברש"י מנחות (דף כ"ג:) דבטיל כמאן דליתא ולא מייתר לי'. צריך לפרש משום דשמן חברתה פוסלו ושמן דידי' מכשירו. אי אפשר שיתוסף שמן חברתה על שלה לפוסלו כיון דשמן דידי' מכשירו. ואי אפשר ששמן הבטל אליו יפסלנו ודו"ק. ועיין בעירובין (דף כ"ג: כ"ד) כיון דנזרע רובא בטיל לי' מיעוטא לגבי רובא והוה לי' קרפף יותר מבית סאתים. הרי להדיא דמיעוט הבטל מייתר השיעור. ודברי התוס' פרק כל הזבחים צע"ג: ח) איברא דבאמת לא שייך ענין ביטול הכא. כיון דניכר בו כח הרכבה. ועיין תבואת שור בענין בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא ודו"ק: ט) שוב ראיתי שמפורש כדברי התוס' פרק כל הזבחים דבטל אינו מצטרף להשלים שיעור המבטל מהא דנדה (ע"א) וחכמים אומרים כו' אלא איזהו דם תבוסה הרוג שיצא ממנו רביעית דם כו' עיין שם. ופרש"י אלא איזהו דם תבוסה שטומאתו מדברי סופרים הרוג שיצא כו' דפשיטא לן דלא נפק רביעית שלימה לאחר מיתה וספק רובו מחיים רבותא אשמעינן. דאף על גב דמספקא לן אי רובא מחיים גזור עליו טומאה. ומיהו אי הוה נמי רובו לאחר מיתה אין טומאתו מן התורה דרביעית שלימה דמת בעינן. ומיהו אי הוה פשיטא לן דרובא מחיים לא גזרו עלי' עכ"ל. ובתוס' שם ועדיין לא פסק הדם משמת ושמא הולך ורבה עד שיהא רביעית שלימה ואף על גב דהשתא ליכא אלא רובו לאחר מיתה דגזרו אטו כולו מדין דם תבוסה. אבל כשראינו שפסק משמת לא גזרו מדין דם תבוסה. כי בודאי לא יצא רביעית לאחר מיתה עד כאן לשונם. ומבואר דבין לפרש"י בין לפי' התוספות מיעוט מחיים ורוב לאחר מיתה אין המיעוט הבטל מצטרף להשלים הרביעית להיות טמא מן התורה. וכן מוכרח בגמרא. דאם לא כן אף בספק הי' טמא ברשות היחיד. ומהאי טעמא נחלקו חכמים על ר"א ב"ר יהודה עיין שם. ולפי' התוספות אפילו טומאה