אבני נזר אורח חיים תקלט

היינו משום דשימור העומד על גבו מהני. אבל בסיכוך דבעשי' תלוי שתהי' לצל. מה יועיל העומד על גבו לבד אלא כשיהי' מלמדו ומזהירו שיתכוין לצל. דאז יועיל לשיטת התוס' גיטין (דף כ"ב:) אבל לא בראיה בעלמא: ב) ולאחר העיון נראה דהא דבעינן סוכה עשוי' לצל. לאו משום כוונת עשי' אתאן עלה. דאם כן למה צריך הש"ס לומר בחוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה משום תעשה ולא מן העשוי תיפוק לי' דלא נעשה לשם צל ותעשה ולא מן העשוי לא שייך אלא כשעכשיו הוא סוכה כשירה. ואין בה פסול אלא משום ששעת עשייתה הי' בפסול. מה שאין כן בנעשה לשם אוצר. דאף עכשיו לא סר פסולה שלא נעשה לשם סוכה היינו לצל. ועיין בתוס' מנחות (דף מ':) בד"ה שמא. אלא ודאי הא דבעינן עשוי' לצל. היינו משום דלא נקרא סוכה כשאינה עשוי' לצל כמו כלי אינו מקבל טומאה אלא כשעומדת להשתמש וכן אוכל כשעומד לאכילה וכשאינה עומדת לכך צריך מחשבה לכך לתשמיש ולאכילה. הכי נמי בסוכה כל שאינה עומדת לצל שמוצל לא מקריא סוכה. ועל כן כשלא עשאה לצל שאחר כך חישב עלי' לצל דהוה סוכה אחר כך. הוי תעשה ולא מן העשוי. כיון דבשעת עשי' הי' פסולה. ומחשבה שאחר כך לא הוי מעשה אלא גרמא בעלמא. ואם כן במצוה את הקטן לסכך. כיון שבעל הבית חישב עלי' בשעת עשי' לצל. דבשעת עשי' היתה סוכה עומדת לצל על ידי מחשבת בעל הבית. שפיר מועיל עשיית הקטן דאין צריך מחשבה כלל בסוכה: ג) ונראה לי ראי' לזה מהא דאמרינן בחולין (דף ל"א:) בענין כוונה לשחיטה ורבנן נהי דלא בעינן כוונה לזביחה לחתיכה בעינן. אמר רבא בהא זכנהו רבי נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וזבחת כתיב אי בעינן כוונה לחתיכה אפי' זביחה נמי ליבעי כו' עיין שם. הכא נמי הא ודאי האי סוכות תעשה סוכת מצוה היא דאי סוכה לצל בעלמא. אם כן בסיכך במחובר. ואחר כך קצצו למה יפסול משום תעשה ולא מן העשוי הא עשה סוכה לצל ולא דמי לתעשה ולא מן העשוי דציצית. דצריך שיעשה ציצית של מצוה. וכשהי' בפסול לא עשה ציצית מצוה. אבל בסוכה הרי עשה סוכה לצל. אלא ודאי הכא נמי סוכות תעשה. פירושו סוכת מצוה. ואם כן ממה נפשך אם בעינן כוונה לצל נבעי נמי לשם מצוה. ואם לא בעינן לשם מצוה. גם לצל לא נבעי. אלא ודאי הא דבעי שיעשה לצל. משום דאם לא כן בשעת עשי' לא הי' עומדת לצל ולא הי' שמה סוכה והוה תעשה ולא מן העשוי: ד) ואין לומר דלעולם סוכת תעשה לאו סוכות מצוה. ומכל מקום כיון דמחובר פסול על כרחין כוונת התורה תעשה סוכה תלושה. וכאילו כתיב תעשה סוכה תלושה. על כן כשהי' מחובר בשעת עשי' הוי מן העשוי בפסול. ליתא דאם כן על כל פנים נבעי כוונה לשם סוכת תלוש כי היכי דבעינן לצל וכנ"ל מש"ס חולין. ואם כן כשסיכך במחובר ואחר כך קצץ איך יועיל לרב. כיון שבשעת עשי' לא הי' לשם תלוש. וכמו עשאה מן הנימין ומן הנרדין דלא מהני אף שעושה אחר כך כל הציצית. משום דלא הי' תלי' לשמה וכמו שכתבו התוספות (דף י"א) בד"ה פסיקתן זהו עשייתן: הק' אברהם. סימן תעו. ב"ה יום א' האזינו אחרית שנת תרט"ל לפ"ק יכתב לחיים טובים בספר. עת יתקע בשופר כבוד ידיד נפשי הרב הגאון החסיד המפורסם נ"י ע"ה. פה"ד כקש"ת מו"ה אביגדור יהודה נ"י אבד"ק קויל: יקרת מכתבו עם הספר קבלתי יישר חילו וכחו: א) מה שהקשה בסוכה גזולה שתקף מסוכתו הא אינה ראוי' לשבעה שאסור לדור בו עד כאן דבריו הא ודאי ראוי לבעליו. אולי קושייתו במסכך ברשות הרבים דאינו ראוי לשום אדם. ומכל מקום נראה לי דמקרי ראוי לשבעה. וכן מה שנסתפק בסכך של אשירה כיון דאינו ראוי לשבעה מלבד. כי מצוות לאו ליהנות ניתנו וראוי לשבעה] נראה לי דבכהאי גוונא מקרי ראוי לשבעה. דהנה קשה על הרמב"ן פרק קמא דסוכה שפירש בסוכה שאינו מחזקת לשלחנו אף לישן בתוכו פסולה כיון דאינו ראוי לכל מילי דסוכה שמא ימשך אחר שלחנו וקשה הא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרי בה. ודומה לעשאה על גבי אילן דחשיב ראוי לשבעה. דמן התורה ראוי אף שאין עולין ביום טוב מכל מקום לענין חול המועד שאין גזירת חכמים. דינו כאלו ביום טוב הי' ראוי. וכסברא זו כתב הר"ן בנדרים (דף פ"ו) באשה שנדרה הנאת ידי' לבעלה דלכי מגרשה חייל נדרא כיון דמדינא גם כשהי' תחתיו חל רק דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל. על כן לאחר שנתגרשה דינא כאילו גם בחיי הבעל הי' חל ולא חשיב דבר שלא בא לעולם עיין שם. ואם כן הכא נמי לענין לישן בתוכו דלא שייכא גזירה יהי' הדין כאילו גם לאכילה הי' ראוי: ב) אך ברורן של דברים על פי מה דקיימא לן טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן. והוא גם כן כיון דמן התורה מותר להפריש בשבת וכמ"ש רש"י ותוספות ביצה (דף ל"ד והיינו גם כן כנ"ל דלגבי איסור מוקצה לאחר שהפריש דינו כאילו גם מדרבנן הי' מותר להפריש. וכתבו התוספות (שם ל"א:) בשם הר"ר משה דוקא בטבל שנסתלק המוקצה מן העולם דמיד שהפריש נסתלק המוקצה מכל וכל עיין שם היטב. והיינו כיון דאז אזיל תקנתא דרבנן דאין מפרישין שכבר הפריש. ועל כן ניחא הכל דבהא דנדרים כיון שכבר נתגרשה ואזיל תקנתא דרבנן הא דאלמוה. על כן דינו כאילו גם מתחילה הי' חל הנדר. וכן בסוכה על גבי האילן דיום טוב אינו רק יום ראשון. ובחול המועד כבר עבר יום טוב. ומעתה היא ראוי' לכל חג. על כן דינו כאילו הי' ראוי מתחילה גם ביום טוב. אבל בהא דרמב"ן כיון שגם עכשיו תקנתא דרבנן שלא יאכל בה. על כן חשיב אינו ראוי ואף לישן בה פסולה: ג' איברא דאכתי איכא לאקשויי בסוכה שעל גבי אילן התינח כשחל יום טוב ראשון בשבת דכשעבר יום טוב שוב ראוי לכל החג. אבל בחל יום טוב ראשון ביום ב' ג' ה' איך כשר בחול המועד. דעדיין שבת בתוך החג ואינו ראוי לשבת ועדיין תקנתא דרבנן דאין עולין באילן קיימת לשבת הבאה שבתוך החג. דמהאי טעמא אינו ראוי לשבעה ויפסול: ד) ונראה ליישב דהנה בעירובין (דף ע"ח:) בעשאו