אבני נזר אורח חיים תקלד

ולא מן העשוי. ועוד דהתם בעשה שינוי מעשה, ומה שמניחין על גבי סוכה לא חשיב שינוי מעשה רק מחשבה. והנה ישובים אלו צריך לומר גם בכלים. ועל כן בדרבנן לפי תירוץ הראשון שפיר מותר לסכך משום שטהרו. מה אמרת הא מיפסל משום ולא מן העשוי. הא בדרבנן לאחר שעבר הטומאה חשיב כאלו לא הי' טומאה מעולם ועשוי בכשרות. וגם לפי תירוץ השני משום שהוא רק מחשבה הא כתבו תוספות שבת (דף נ"ח) ד"ה אף על פי דכיון שנאסר בהנאה חשיב שינוי מעשה והכא נאסר בהנאה משום הקישא דחגיגה. בשלמא בפסול דאורייתא כיון שפסול לא נאסר אבל פסול דרבנן אי אפשר שיתירו חכמים מה שנאסר מן התורה. ואף מדרבנן אסור והוי שינוי מעשה וטהור גם מדרבנן. ואף שלא נאסרה רק אחר שישב בה ושעת עשי' הי' בפסול הא דרבנן לאחר שעבר הפסול כאלו הי' כשר גם מתחלה: ו) ולאחר העיון נראה דרא"ם בספר יראים לשיטתו דענביו מרובין מעליו כשר בשעת הדחק כמו ביבשים שהרא"ם הכשיר בשעת הדחק לברך עליהם ועיין לעיל בחלק א' סי' רי"ז שהוכחנו שכן שיטתו מהא דאין ממעטין ביום טוב עיין שם ותמצא נחת. והנה (בדף י"א:) מפורש שיש באגודת לולב בעוד שענביו מרובין מעליו משום תעשה ולא מן העשוי. הנה דאף שכשאין לו לולב אחר כשר. מכל מקום השתא שיש לו אחר יש בו משום תעשה ולא מן העשוי ועל כן אגד הלולב שמערב יום טוב דלעולם חשיב כיש לו. שבידו למעטן יש בו משום תעשה ולא מן העשוי. ואם כן בחבילה שכשר אם התירן לאחר שסיכך אי אפשר לך לומר הטעם משום דבשעת הדחק כשר קודם התרה. דלולב הנ"ל יוכיח דבשעת הדחק כשר ואף על פי כן שלא בשעת הדחק יש בו משום תעשה ולא מן העשוי. על כרחין הטעם משום שרק מדרבנן. ואם כן המסכך במקבלי טומאה מדרבנן ואחר כך ניטהר גם כן כשר ועל כרחין כיון שלאחר שסיכך בו ניטהר כנ"ל בשני תירוצי התוספות. והוא כפתור ופרח: ז) וכל זה כתבתי לפי מה שכתב בב"ח בשם המרדכי ושוב עיינתי במרדכי עצמו וראיתי שכתב כן בשם ספר יראים בהא דמחצלת של שיפה ושל גמי גדולה מסככין בה משום דאין מקבלים טומאה אלא מדרבנן אפי' מיוחדין לישיבה עיין שם. ותמוה טובא דאם כן קטנה אמאי אין מסככין בה. ובתרומת הדשן סימן צ' בהגה"ה כתב בשם המרדכי מחצלת של שיפה ושל גמי מסככין בה והשמיט תיבת גדולה. וזה יותר תמוה שאין שום מחלוקת בגמרא במחצלת של שיפה ושל גמי ולכולי עלמא גדולה מסככין בה קטנה אין מסככין בה. ועיינתי בספר יראים עצמו ומפורש להיפוך וזה לשונו תולדה שאין מסככין בדבר המקבל טומאה מדרבנן דתנן מחצלת של שיפה ושל גמי גדולה מסככין בה קטנה אין מסככין בה ושל שיפה ושל גמי אין מקבלין טומאה אלא מדרבנן. וכפי הנראה נוסחא מוטעית נזדמנה להמרדכי בספר יראים. וכל הפוסקים שוין לפסול. מכל מקום יש לומר דלדעת הר"ן לאחר שנשבר מותר לסכך בו. אך דסבירא לי' כחד תירוץ בתוספות דבהנחה על הסוכה לא ניטהר דעביד דסתיר לה לאחר החג ומכל מקום לאחר שנשבר ונטהר תלוי בהנ"ל כמבואר לעיל באריכות: סימן תעא. א) כתב הב"ח ס מן תרכ"ט בשם ריא"ז בהא דסככה בחצים זכרים כשירה. היינו קודם ששם העץ בהברזל. אבל אחר שחיברם אף הזכרים פסולין מפני שקיבלו טומאה על ידי הברזל עד כאן. משמעות הדברים דאף שאחר כך נתרוקן מהברזל. מכל מקום כיון שקיבלו טומאה תחילה נפסלו. וכן כתב המגן אברהם בשם הב"ח והש"ג הוא ריא"ז] להדיא: ב) ותמיהני שלא נזכר זה בריא"ז. וזה לשון ריא"ז ואם יש בהם ברזל אף הזכרים פסולים מפני שהם מקבלים טומאה על ידי הברזל עד כאן לשונו מבואר שפסולם בשעה שיש בהם ברזל מפני שמקבלין ולא אמר מפני שקיבלו אלא מפני שמקבלים. והטעם ברור דלא דמי לבלאי כלים שקבלת טומאה הי' בעצמותם. אבל חצים אלו לא נפסלו רק משום יד וכמו שכתב רש"י שבת (דף מ"ח:) במקל שעשאו יד לקורדום זה לשונו דאף על גב דפשוטי כלי עץ באפי נפשי' לא מקבלי טומאה הכא בית יד הוא ואתרבי ידות לכל תורת כלי או האוכל עד כאן לשונו. וכיון שאין החצים מקבלין טומאה רק משום יד. והרי מפורש בגמרא (דף י"ד) בשבלים דלאחר שבססן הוכשרו הידות לסיכוך. והכא נמי בידות הכלים. וזכורני ששמעתי כן ממחו' הגאון אבד"ק קוטנא זצ"ל זה כשלשים שנה. ג) וליישב דבריהם נראה דהנה ידוע דברי הטורי זהב בכמה מקומות אורח חיים סוף סי' תקפ"ח יורה דעה סימן קי"ז חושן משפט סי' ב'] דמה שמפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאוסרו והכא דכתיב באספך מגרנך ומיקבך שדורשין בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. והרי הקשין לאחר שנחבט מהם התבואה ומתחילה הי' שומר שדינו כאוכל עצמו שמצטרף לטומאה ויותר מפסולת יקב שהוא ענבים לאחר דריכה שאינו מקבל טומאה כמו שכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות טומאת אוכלין. ומתחילה קודם דריכה הי' אוכל גמור וכיון דאכשר רחמנא להדיא על כן לא גזרו חכמים בבלאי אוכלין רק בבלאי כלים. זה הטעם בידות שנתבטלו מתורת יד שהוכשרו לסיכוך. ולא משום שלא הי' טמאים בעצמותם שהרי פסולת יקב שתחילה אוכל גמור הי' וכשר. ועל כן בבלאי כלים שגזרו. אף בבלאי ידות כלים גזרו דאין חילוק כלל בין תורת יד אוכל או יד כלי לתורת אוכל ותורת כלי עצמם. כנ"ל בדעת הב"ח והמגן אברהם: ד) אך קצת קשה לפי מה שכתב הפני יהושע דעיקר הלימוד מולא יקב עצמו דאוכל פסול משום שמקבל טומאה. והרי עיקר הפוסל באוכל. וכלי למדנו מאוכל ואיך יגזרו בכלים שפסולם נלמד מאוכלים. מה שלא גזרו באוכלים. ויהי' טפל חמור מעיקר. ועל כרחין החילוק בין יד אוכל לאוכל עצמו. והוא הדין שחלוק יד כלי מכלי עצמו. ושלא כדברי הב"ח והמגן אברהם. גם לשון ריא"ז אינו כדבריהם. ולדינא צריך עיון: סימן תעב. בדין מסכך בנסרים. א) במכילתין (דף י"ד:) לישנא אחרינא בשלמא לשמואל דאמר בשאין בהם ארבע