אבני נזר אורח חיים נב

ט) אך כשלא זינה אז. רק משום פריצותו נחוש שזינה פעם אחרת. שוב יש לומר דפעם א' מקרה הי' וכל שלא עבר לא נחוש שיעשה כן זנות פעם אחרת. מכל מקום כל שרגיל בכך אף אם נתברר שלא זינה אז מכל מקום משום פריצותו נחוש שזינה פעם אחרת כמו היוצאת וראשה פרוע אף שלא שייך שזינתה אז: י) הן אמת דמה שחידשו רבותינו האחרונים דיכול לגרשה בעל כרחה בלא התראה וקיל היתר חרם דרבינו גרשום מהפסד כתובתה. משמע להיפוך בתשו' הר"ן (סי' ל"ח) בא' שנשבע לילך לארץ ישראל שאם האשה אינה רוצה ללכת עמו אינו רשאי להניחה שהרי מחויב בשאר כסות ועונה. ואף ששנינו הכל מעלין לארץ ישראל. היינו שאם לא תרצה ללכת תצא שלא בכתובה. אבל כל זמן שלא נתן לה גט מחויב בשאר כסות ועונה. ואף שיכול לגרשה הלא יש חרם דרבינו גרשום שלא לגרש בעל כרחה. ואין שבועה דוחה אפילו איסור דרבנן בקום ועשה ע"ש. וכ"כ בתשו' ראנ"ח ח"ב (סימן מ"ג) יע"ש. הרי דאף שמפסדת כתובה במה שאינה רוצה ללכת עמו. מכל מקום לא הותר משום זה לגרש בעל כרחה. וקל וחומר עוברת על דת בלא התראה דאינה מפסדת כתובה. כל שכן דלא הותר חרם דרבינו גרשום: יא) מ"מ בשביל קו' ודמויי מילתא למילתא לא נדחה דברי רבותינו. וכל קו' יש לה תי'. ואף בקו' זו יש לומר כי אינו יכול לגרשה בעל כרחה משום עלייתו לארץ ישראל לאחר זמן שמא לא יעלה. ואם יעלה דלמא לא מיתדר לי'. וכל שאין דעתו להשתקע אינה מחוייבת לעלות עמו כמ"ש בתשו' ראנ"ח שם. אבל לענין חיוב כתובה אם לא יעלה אחר כך ותרצה לחזור ולהכנס לו והוא לא ירצה באמת יתן כתובה. ודוקא בחרם דרבינו גרשום שהאיסור בשעת גירושין לא יועיל מה שדעתו לעלות להתיר האיסור עכשיו. מה שאין כן חיוב כתובה אחר גירושין הוא עולה ופוטר עצמו מכתובה יב) מ"מ אף שכן נראה. לבי מהסס דאפשר יש לחלק בין אשה לאיש דאשה פרוצה כל שרוצה לזנות תמצא נואפים. וגדולה מזה כתבו התוס' ריש שבת במופקרת לזנות חשובי כאונסין מאחר שהיא מחזרת אחריהם. מה שאין כן איש מזנה. מי יימר שימצא זונה מבנות ישראל כמאמרם ז"ל כתובות (דף ס"ד:) צער גברא קשה מדאיתתא. צא ולמד משוק של זונות. ואם תאמר שיזנה עם נכרית דסתמא זונה היא. כיון שלא נחשד רק על אשת איש. אפשר שאינו חשוד על נכרית דמסכת בכורות (דף ל') החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות וכן להיפוך כיון שיש בכל א' חומר שאין בחבירו. הכא נמי כיון שיש חומר בנכרית שאינו באשת איש מה שהולד גוי כמו שכתב הרמב"ם (פי"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה ז') יעיי"ש. אם כן יש לומר דנחשד על אשת איש אינו חשוד על נכרית. אך לשון הש"ע החשוד על איסור חמור חשוד על קל ממנו בעונש. והרי עונש הנכרית קל עשר ידות בעונש מאשת איש. ודוקא מעשר ושביעית דשניהם בעשה. דמעשר קודם שראה פני החומה אינו אלא בעשה דוצרת הכסף בידך. רק מעשר חמור דבעי חומה. נגד זה שביעית חמור דלית לי' פדיון חשוב כל אחד חמור לגבי שני ואינו נחשד מאחד לחבירו אבל חשוד על אשת איש ודאי חשוד על נכרית. ואם כן נראה דאפילו יחיד יכול למחות להעבירו: יג) מ"מ נראה שאם אין עדים על פריצות ולא קול שאינו פסיק על זנות רק קלא דלא פסיק על פריצות ויחוד וכהאי גוונא אין ראי' שיכולין להעבירו זה הנ"ל בדינים אלו: יד) וכ"ז להתלמד. אבל בחזן זה אין רצוני להורות מאחר שאינני יודע המעשה כהווייתו ממש. וכבודו ידין בדבר כפי ידיעתו בטוב המעשה. ואם הי' מקום לפשר בטוב מרצון שתי הכתות וליתן להשליח ציבור סך מסויים שיעשה לו עסק ויתפרנס ממנו הי' טוב גם לפני החזן. כי לפי הנראה בא זה להשליח ציבור מחמת בטילה. וכשיהי' טרוד בעסק יהי' כשאר ישראל הכשרים. מה צורך לו להיות חזן דוקא טוב פת חריבה ושלוה בה. כ"ד ידידו הדו"ש וש"ת באה"ר הק' אברהם. סימן כט. ב"ה א' וישב תרו"ן לפ"ק. שוכ"ט לכבוד הרב המאה"ג כו' כש"ת מו"ה חיים זעליג נ"י האבד"ק לובראנץ: א) מכתבו הגיעני על דברי ריבות בשעריו. אשר עמד אחד להתפלל לפני התיבה מחמת אבילות ר"ל. ואמר י"ג מדות ווידוי בבהמ"ד אשכנזית והרבה מבעה"ב עמדו כנגד זה באמרם כי אסור לשנות מנהג קבוע. בשגם שהי' שם רבנים גדולים ומופלגי תורה ולא נהגו כך. ומעלתו החזיק בעדם מירושלמי דאף ששלחנו לכם נוסח תפלה אל תשנו ממנהג אבותיכם: ב) ואני אומר כי אין זה ענין לכאן כלל שהרי מבואר בגמרא וכל הפוסקים דאחר תפלה יכול להתפלל מה שירצה. ועל כן אומרים אלקי נצור כו' ואפילו בא לומר וידוי כסדר יום הכיפורים אומר. הנה נתבאר דאף שאינו מחויב מן הדין. מכל מקום היא רשות. מעתה מה זה זלזול בכבוד ראשון שלא אמרו רק מה שמחויב. ואף הם הי' מודים שאם רוצה לומר אומר, וכן בענין י"ג מדות מאחר שבציבור מותר לומר י"ג מדות הרי זה כשאר תפלה שמותר לומר לאחר תפלתו ואין זה ענין לירושלמי שהיא באמצע תפילה. והמג"א (סימן ס"ח) הביאו לענין הפיוטים שאומרים באמצע התפלה. אבל לא בוודוי וי"ג מדות שאומרים אחר התפלה: ג) גם אין לפקפק משום שי"ג מדות הם שבחו של הקב"ה ואסור לספר בשבחו של הקב"ה. דלא מבעי' לדעת רש"י דזה בתוספת ברכה. אך גם לדעת מהר"ל בנתיבות עולם פי"ב מנתיב העבודה דאפי' בלא ברכה אסור. מכל מקום כתב שם דזה דוקא אם כוונתו רק לשבח בזה החילוק בין אחר התפלה דאסור בין תוך התפלה דמותר דבתוך התפלה כוונתו בשביל תפלתו. וכן בזה שמתפלל להתנהג עם י"ג מדותיו אין בזה חשש כלל: ד) ולהיפוך אם יעמוד מתפלל בבית המדרש שמתפללים שם ווידוי עם י"ג מדות. ועמד זה והתפלל בלא זה יש בזה שינוי המנהג לא מיבעי' אם כך מנהגם משנים קדמוניות. אף גם אם מקרוב חדשו מנהג זה הלא קבלו עליהם חובה ודומה