אבני נזר אורח חיים תקיט

בד"ה ושאין [ובתשו' מהר"ח אור זרוע סבירא לי' גם במילה מתקיים המצוה כל שעה] אבל בנידון דידן שאין המצוה עכשיו מה שיש לו סוכה. שאין צריך להיות לו עכשיו סוכה. רק העשי' המצוה. אבל לאחר העשי'. שוב אינו מקיים מצוה עד בוא החג. ע"כ שבת שבינתיים אינו זמן מצוה זו כלל: ו) ויותר הי' לו להקשות בחגיגה וראי' משום שלילה מפסיק. ורמב"ם פסק לילה מחוסר זמן. אך גם הא לא קשיא. דלילה ראוי להקרבת אברים ופדרים ואכילת בשר וחגיגה וראי' באים לאכילת מזבח ואכילת אדם. ועיין בראב"ד בהלכות חגיגה שאם הביא חגיגה מערב יום טוב שהקדישה לשם חגיגה יוצא בה ידי חגיגה. ועל כרחין משום שנשאר הבשר ביום טוב. ואם לא כן הי' כנוטל לולב בערב סוכות. הנה שהלילה שבין הימים על כרחין זמן חגיגה: ז) וכן משמע במנחות פרק התכלת דבעי מוספים דהאידנא ותמידין דלמחר הי מינייהו עדיף. וקשה מה מבעיא לי' הא תמיד שלמחר עוד לא הגיע זמנו. ודומה להא דפרק הישן טמאי מת מצוה הי' שחל שביעי שלהם בערב פסח. דמוכח משם העוסק במצוה פטור מן המצוה שמחוייבין עכשיו לטמאות לקרובים אף שהוא מצוה קלה. ואין צריך לדחותה משום מצוות פסח העתידה לבוא. ועל כרחך שאני פסח שאין עכשיו זמנו כלל אבל תמיד שישנו ביום ובלילה שגם בלילה מקריבים אברי תמיד כולה כיומא אריכתא וחשיב הגיע זמנו. ומוכח דלילה גם כן חשיב זמן תמיד משום אברים ופדרים. שאם לא הי' חשיב זמנו הי' דומה ללולב דמשום דמפסקי לילות מימים חשיב כל יומא מצוה באפי נפשה ודו"ק: ח) ולא דמי ליולדת דלא חשיב לילה זמני קרבנות אחרים על כל פנים ויהי' דומה לשבת. דליתא דקרבן יולדת להכשיר. והיא הזריקה. וזה אין זמנו כל הלילה. מה שאין כן עולת תמיד האברים ופדרים עדיפי מזריקה כמפורש פרק כל התדיר אברי עולה עדיפי מדם עולה יעוין שם. וכן עולת ראי' האברים עדיפי מהדם. וכן חגיגה האברים והבשר. וכן מוכח בראב"ד הנ"ל דיוצא ידי ראי' בהאברים לבד. ואין להאריך בזה יותר: ט) ומה שהקשה עוד מהא דמועד קטן (דף ט') דמקשה הש"ס איבעיא לי' לשיורי פורתא בבנין בית המקדש ולגומרו בחג הסוכות. והרי יוהכ"פ ולילות בינתיים שאינם ראויים לבנין בית המקדש ויחשב מעביר. הנה בתשו' חכם צבי סימן ק"ו הוכיח דמשום מצוה מן המובחר מותר להעביר על המצוה. ומפורש בפרק כל התדיר המצוה הנעשה בזמן מקודש חשובה מקודש יותר. דקאמר אטו שבת למוספין מהני לתמידין לא אהני אטו ראש חודש למוספי ראש חודש אהני. למוספי שבת לא אהני] יעוין שם בפרש"י שכתב הואיל והאידנא קרבין שם שבת עליהם. והכא נמי אם יוגמר בחג יהי' שם חג על המצוה ומקודש יותר ומותר להעביר משום זה: י) ומה שכתב עוד בעשיית הסוכה אינה מצוה כלל. ובש"ס מכות (דף ח' ע"א) הואיל אם מצא חרוש אינו חורש חרישה לאו מצוה. והכא נמי כיון דסוכה גנב"ך כשירה. עשייתה לאו מצוה הוא. ודאי מסברא הי' נראה כן. אבל מה נעשה דלשון המשנה בשבועות (דף כ"ט.) נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה. כמו שהביא כת"ר בעצמו: יא) ומה שכתב מספר הון עשיר דפירושו שלא לישב. אין זה פירוש של עשות. ומה יעשה להא דבספר תקוני זוהר תיקון שבעין קל"א וכל פקודין דעשי' דסוכה ולולב תליין בידין יעוין שם. וברש"י מכות (דף ח'). מפורש דעשיית סוכה היא גופה מצוה. ומה שכתב כבוד תורתו ליישב דברי רש"י דרש"י סבירא לי' הזמנה לגוף מצוה מילתא ודמי נמי לגוף קדושה. וסבירא לי' נמי דאינו יוצא בסוכה אלא אם כן חל שם שמים עליו. ובסוכות גנב"ך קדושתי' ומצוותי' באים כאחת. ממילא כשעושה לשם סוכה נתקדש בשעת עשי' מה שמקדשו חשיב מצוה שעל כן צריך לקדשו. רק בסוכות גנב"ך הקידוש בשעת ישיבה. ומכל מקום מאחר שצריך לקדשו חשיב הקידוש מצוה. וכשמתקדש על ידי עשי' חשיב העשי' מצוה דפח"ח: יב) אבל אינו עולה לדעת רש"י. ונהי דמה שכתב דיש לומר דרש"י סובר הזמנה לגוף מצוה מילתא. כן משמע להדיא ברש"י ביצה (דף ל':) גבי הפריש שבעה אתרוגים שכתב רש"י שהוקצה לבין השמשות. והארכתי בזה בחי'. וגם הסברא שכתב כיון דעל כרחו צריך לקדשו כשמקדשו בשעת עשי' חשיב העשי' מצוה. גם כן מוכח במנחות (דף צ"ה:) בשתי הלחם דלמאן דאמר תנור מקדש דוחה שבת ואף שקידוש התנור אינו מעכב כדמוכח במנחות (דף מ"ח.) בתוס' גבי שחט שני כבשים על ד' חלות שכתבו דתנור לא קדשם כיון שהם ד' ואף על פי כן כשרים. ואם כן למה דוחה שבת. יאפו בתנור של חול. וכמו קצירה למאן דאמר בדיעבד כשר מערב יום טוב אינו דוחה שבת. וכתבתי בחידושי ליישב כיון דמכל מקום צריך לקדש את הלחם ביום טוב. וכשאינו מתקדש בתנור מתקדש בשחיטת כבשים. הרי הקידוש קבוע לו זמן. ויכול לקדש על ידי אפיי' משום דלכתחילה מצוה לקדשו בתנור. ולא דמי לקצירה שאין זמן קבוע לקצירה. אבל הכא הרי הקידוש קבוע לו זמן. ויכול לקדשו על ידי אפי' כדי לקיים המצוה מן המובחר כדמוכח במנחות (דף ס"ד.) גבי שחט כחושה ונזדמנה לו שמינה דשוחט השמינה בשבת ומחללין שבת משום לכתחילה. רק שם הי' שחיטה קבוע לו זמן. והכא נמי כיון שמתקדש באפי' והקדש קבוע לו זמן חשיב האפי' קבוע לו זמן. ובנידון דידן נמי כיון שמתקדש בעשי' חשיב העשי' מצוה: יג) אך מה שכתב שאינו יוצא אלא אם כן נתקדשה הסוכה פשיטא שהרי"ף ורמב"ן שכתבו בפרק המביא דמהני תנאי דאיני בודל בעצי סוכה. ורש"י כתב שם דלא מהני משום דעל כרחו הוא בודל מהם משום איסור סתירת אוהל. הרי דאם לאו איסור סתירת אוהל הי' מהני תנאי הרי דיוצא ידי סוכה אף שאינו מתקדש: יד) וכן מוכח מדאיצטריך קרא למפסל סכך גזול. תיפוק לי' דאינו נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובמה דקנאה באיסור לא חשיב שלו לענין שיוכל לאסרה כמבואר בתוספות בשמעתתא דרבוצה. והעשי' לא חשיב מעשה לאוסרה מן התורה. כיון שאין שינוי בסכך. כמו שכתבו התוספות בכלים שמשתמש דלא חשיב מעשה מן התורה כיון שלא עשה בהם שינוי. והסיכוך לא חשיב שינוי כמו שכתבו תוספות סוכה (דף