אבני נזר אורח חיים תקיא

טומאה הותרה בציבור. ועיין ברמב"ם סוף פרק ז' מהלכות בית הבחירה. וכן סבירא לי' לר' יהודה ביומא שם דטומאה הותרה בציבור. ואם כן לפי דברי הכסף משנה רפ"ב מהלכות שבת דשבת אצל חולה דומה לטומאה בציבור אי דחוי' דחוי' אי הותרה הותרה. אין ראי' מתורת כהנים לדידן דקיימא לן טומאה דחוי' ותורת כהנים לשיטתו כנ"ל. אך כבר ישב על מדוכה זו התשב"ץ ח"ג סי' ל"ז והעלה דשבת הותרה אצל חולה. וראייתו דבגמרא יליף דפקוח נפש דוחה שבת מעבודה. ומפורש בסוף פרק טרף בקלפי שבת הותרה בציבור עוד יליף הש"ס ממילה. ומילה גם כן הותרה בשבת כמו עבודה: ו) ובאמת מה דפשיטא לי' לתשב"ץ דעבודה הותרה בשבת מיבעיא לי טובא כי לדעתי לא הותרה אלא בתמידין ומוספין הקבועים בכל שבת דחשוב מצוותו בכך כמו שפרש"י כריתות (דף י"ד.) בסוף הסוגיא יעוין שם. וכך הם דברי רש"י עירובין (דף ק"ב:) וזה לשונו ומלאכה דאורייתא לא הותרה במקדש חוץ מהקרבת תמידין ומוספין הקרבין בשבת. וקרבנות צבור שדוחין שבת מגזירת הכתוב. ולכאורה אין מובן הלשון דאטו תמידין ומוספין לאו קרבנות ציבור הם. ולמה עשה תמידין ומוספין דבר בפני עצמו: ז) אך באמת לשונו מדוקדק מאוד. והורה לנו בלשונו הזהב דתמידין ומוספין הותרו ושאר קרבנות ציבור דחויין. וזה שכתב לא "הותרו" במקדש חוץ מתמידין ומוספין דאותם הותרו. וסיים ושאר קרבנות ציבור "שדוחין" היינו קרבן ציבור של רגל שאירע בשבת הואיל ואינו שייך לשבת ולאו מצוותו דקרבן בכך שיהי' בשבת דוקא. רק שעכשיו אירע שחל בשבת. דומה לטומאה דדחוי' בשבת: ח) ובסנהדרין (דף נ"א:) איהו דאישתרי לי' שבת לגבי עבודה איהי דלא אישתרי שבת לגבה. ותמוה הלא שחיטה כשרה בנשים ודוחה שבת. וצריך לומר דאשה אינה חייבת בתמידין ומוספין [לבד משעירי רגלים דלכפר על טומאת מקדש וקדשיו אתיין] דמצות עשה שהזמן גרמא. שהרי גבי מילה הקשו התוספות למה לי קרא לפטור נשים ממילה. הא מצות עשה שהזמן גרמא הוא. אף דמצוות מילה שהאב נצטוה לאו דוקא שימול בעצמו אלא לבקש למוהלו כמו שכתבו התוספות בעבודה זרה. אם כן הוא הדין בקרבנות שקבועים להם זמן ואשה אינה בכלל ערבות במצוה שאינה מחוייבת ואסורה לחלל שבת עבור אנשים. וכן משמע בתוספות גיטין (דף מ"א.) שהקשו ליתי עשה דפרי' ורבי' וידחה לאו דלא יהי' קדש. ותירצו דבדידה ליכא עשה. והטעם כנ"ל. ופסח שמחוייבת לא הותרה אלא דחוי' וכן שעירי רגלים. וביבמות (דף ל"ב:) דקאמר ר"ח שבת לכהנים הותרה אף דמוקי לה בשחיטת פרו של כהן גדול אע"ג דזה מקרבנות ציבור ואפ"ה קאמר הותרה לא קשה מידי דהא קאמר שם גם כן טומאה אצל כהנים תמימים הותרה. וע"כ סבירא לי' לר"ח טומאה הותרה בציבור. והוא הדין שבת. אך לדידן דטומאה דחוי'. הוא הדין קרבנות של רגל שאירע בשבת. ואין ראי' מהא דטרף בקלפי דהתם בתמידין קאי עיין שם. ועל כן גם מה שכתב התשב"ץ דמילה הותרה כמו עבודה. ראייתו הפוכה דאין מצוות התינוק שימול בשבת דוקא. רק שעכשיו אירע שמיני שלו בשבת. ודומה לקרבנות הרגל דהוי דחו' כנ"ל. אך בסנהדרין (דף נ"ט) ביום השמיני ימול למישרי שבת אתיא. מבואר דמילה בשבת הותרה: ט) מכל מקום נראה לי דקרבנות הרגל שחל בשבת דחוי'. ודוקא מילה שבכל שבת יש תינוקות למול. והנה לפי זה בחולה נמי דבכל שבת יש כמה יולדות. ותינוקות שמלין אותם וצריך למצוץ דמם שהותרה המלאכה משום פיקוח נפש ושאר חולים הותרו כמו מילה בשגם דש"ס יליף פיקוח נפש קל וחומר ממילה כדברי התשב"ץ: י) נחזור לענינינו כיון דשבת הותרה אצל חולה לא שייך בזה שלוחי מצוה אינן נזוקין שהתורה הבטיחתו ולא יחמוד איש את ארצך וגו' כדי לקיים המצוה. והכא בלא זה ההבטחה יתקיים המצוה דשביתת שבת במה שישבות משאר דברים כנ"ל ודברים שהם לצורך פיקוח נפש כאילו אינם מלאכה כלל. וכמו שכתב הרמב"ם ואלו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת וכו'. על כן אין בזה ההבטחה כלל ומותר לעשות המלאכה לצורך החולה [ואפילו החולה בעצמו] אף דלא שכיח הזיקא. אבל ביום הכיפורים אף שמותר לו לאכול. מכל מקום מצוות ועניתם לא יקיים. שהרי תתיר לו כל מאכלים ומשקים שכולם לצורכו ובמה יתענה ושפיר נאמר בו שלוחי מצוה אינן נזוקין כל שאין שכיח הזיקא. והכסף משנה שכתב דשבת דחוי' אצל חולה לא קשיא דהוא כתב בפ"ב מהלכות שבת ה"ד דאין מחללין על שאר צרכים של חולה שאין במניעתם סכנה: בנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן תנו. ב"ה מוצש"ק תרומה רנ"ח לפ"ק. שלום לכבוד גיסי יקירי ומחותני הרב הגדול החריף ובקי שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה יצחק הכהן נ"י אבד"ק אסטראווע: א) אשר הוקשה לך הא דהאוכל ושותה אין מצטרפין ובגמרא מוקי לה כר' יהושע דאין שיעורו שוה אין מצטרפין. ולמה לא משני כאידך דר' יהושע דתמחויין מחלקין וכהאי לישנא דאפילו לקולא מחלקין: ב) לא ידענא מאי קשיא לך דהא תני רישא כל האוכלין מצטרפין משמע אפילו מינים שונים: ג) ואשר רצית ליישב על פי דברי תוספות שבת (דף פ"ט) דלמלקות שני מיני איסורין מצטרפין. ולא עדיף שני תמחויין משני איסורין. יש לומר להיפוך דשני תמחויין דומה לשני מינים דאין מצטרפין לרבנן. ועיקר דברי תוספות שם תמוה מסוגיא דמעילה (דף ט"ז) דלכולהו אמוראי שני מיני איסורין אין מצטרפין. ושם למלקות קאי דאיסורי דהתם אין בהם קרבן רק מלקות. אך מה שתרצה לחדש לפי סברת התוספות הנ"ל פיגול ונותר שאם הזיד בלאו אף לקרבן מצטרפין מטעם מיגו דמצטרפין למלקות. הוא דבר מושכל: ד) ואשר כתבת דבשבת משני מלאכות יצטרפו למלקות. מביא לידי גיחוך. דבשבת ליכא מלקות. דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין אולי כוונתך אליבא דר' ישמעאל מכות (דף י"ג.):