אבני נזר אורח חיים תקי

סימן תנד. ב"ה יום א' וירא תרמ"ח החוה"ש וכט"ס לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י: א) דבר מה שהקשית דאם כן כל חולה שיש בו סכנה יהי' מותר לאכול ביום הכיפורים אף שאין במניעת אכילה סכנה ולמה יצטרך אומד. לפי עניות דעתי נראה על פי מה שכתבתי בתשובתי הקודמת דברי הרדב"ז דהטעם דאף שאין במניעת הדבר סכנה דוחה. משום דלפעמים יבא לידי סכנה. וכתבנו הטעם כמו במילה דכאיב לי' עיני' לינוקא דוחין המילה דחיישי' שיצטרף כאב מועט ההוא ויסתכן יותר. הכי נמי בחשיב"ס חיישי' שאם ימנעו ממנו יצטרף מניעה זו עם מה שיש בו סכנה ויסתכן יותר. ושם במילה משמע ברמב"ם דהוא חשש רחוק. שכתב הטעם משום דאפשר לאחר זמן. ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל וקשה בלאו הכי אין דבר עומד בפני פקוח נפש. וצריך לומר דהוא חשש רחוק מאוד: ב) ויש להמתיק הדברים דקיימא לן במקום דלא שכיח הזיקא שלוחי מצוה אינן נזוקין. והא דחשש שמואל ואמר איך אלך ושמע שאול והרגני משום דשכיח הזיקא. אבל היכי דלא שכיח אמר רב ייתי. עלי ועל צוארי. אך לא מצינו כן רק באדם עצמו שבמקום דלא שכיח הזיקא יעשה המצוה ויסמוך על הנס. אבל בשביל זה לא נמולהו אנחנו ונסמוך על התינוק על הנס. דבשלו אדם רשאי ולא באחר. ועל כן אי לאו דאפשר למול לאחר זמן בלי חשש סכנה כלל. [ועל כן הוא עצמו כשיגדיל יתחייב למול עצמו כיון דלא שכיח הזיקא]. שוב הי' הדין דמוהלין אותו בשמיני. דגם אחר כך כשימול עצמו יהי' חשש רחוק של סכנה. וטוב לקיים מילה בשמיני. אבל כיון שלאחר כך ימול בלא סכנה כלל. אין מלין אותו. דסברא לסמוך על שלוחי מצוה אינן נזוקין. לא אמרי' אלא לעצמו: ג) ועל כן ניחא שעושין כל צורכי חולה שאין במניעת הדבר סכנה. דלא שייך שלא לחלל שבת ונסמוך על שלוחי מצוה אינן נזוקין. כיון שהוא לאחר. בשגם שהמצוה עושין אנחנו שנשבות בשביעי וההיזק יהי' לחולה שיסתכן. ולא שייך בזה כלל שלוחי מצוה אינן נזוקין. אבל ביום הכיפורים שפיר מתענה כיון דלא שכיח הזיקא ויסמוך על שלוחי מצוה אינן נזוקין שלא יסתכן על ידי תענית: בנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן תנה. ב"ה אור ליום ועש"ק תרמ"ח החוה"ש וכט"ס לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י עה"י פה"ח כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י א) בדבר הקושיא מיום הכיפורים דאם כן חולה שיש בו סכנה למה יצטרך אומד אם צריך לאכול. ומה שכתבתי ליישב לטעם רדב"ז דחיישי' דשאר צרכים שיחסרו לו יצטרפו אל חליו ויסתכן וזה חשש רחוק ולא שכיח הזיקא ושלוחי מצוה אינן נזוקין. בשלמא בשבת שאחרים מחללין לא שייך שישבתו ולא יהי' ניזוק החולה אבל בתענית יום הכיפורים שהחולה בעצמו מתענה נאמר שלוחי מצוה אינן נזוקין. והוקשה לך שרחוק לומר שהחולה עצמו יהי' אסור במלאכה לצורכו [ועוד אם יצוה החולה נאמר שלוחו כמותו]: ב) זה יש ליישב בפשיטות. כי גם דעת קצת אחרונים דגם בשבת שייך שליחות. הלא יקשה משנתינו פשט העני את ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוך ידו של עני ונעשה בעל הבית שלוחו של עני. דבעל הבית לאו בר חיובא שעושה הנחה לבד. וכבר כתב הריטב"א בב"מ (דף י'.) דגם כהן דאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה חשיב לאו בר חיובא משום דאין מקדשה לעצמו וצריך לומר דבעל הבית לאו שלוחו של עני אלא מצוה דנפשי' עביד, וכן כתב הר"ן ז"ל בנדרים (דף ל"ט) ד"ה או דמבקר מצוה דנפשי' עביד. הכי נמי אף שהחולה אומר מכל מקום העושה מלאכה בפרט שהוא בשבת מצוה דנפשי' (לא תעמוד על דם רעך. והשבותו לו לרבות אבידת גופו] עביד. וכן דעת ראב"ן שהביא הטור בהלכות מילה דאב אסור למול בשבת כשיש אחר דאחר לאו לתקן התינוק כוונתו אלא למצוותו. ואף דהאב נותן לו התינוק למול: ג) ואומר אני דגם אם נחליט שהחולה גם כן מותר לא קשיא. ואקדים ספק אחד. דהנה אם צריך לבטל מצות עשה כדי להציל נפש. הדבר ברור דאף שלא עבר על מצות עשה. מכל מקום לא קיים המצות עשה [רק מצוות פקוח נפש] ואין לו שכר ממצוה שביטל אלא כחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה. אם כן גם בשבת כשעושה מלאכה עבור חולה נאמר גם כן שלא קיים מצוות שביתה: ד) ונראה דאין לומר כן אלא להפוסקים שבת דחוי' אצל חולה. ומפורש ברש"י פסחים (דף פ"ד:) בהא דפסח הבא בטומאה אין בו משום שבירת עצם דפסול הוא פירש רש"י כיון דדחוי' עיין שם. הכי נמי חשיב לא שבת ממלאכה. אך להפוסקים דהותרה שבת אצל חולה הנה המלאכה ההוא כמו שאר דברים שאינם מלאכה. ומקיים מצות שביתת שבת במה ששובת משאר דברים שאינם צורך החולה. ויעקב אמר תרי"ג מצוות שמרתי. הגם שנשא שתי אחיות כתב בגור ארי' דאותם נשא על פי רוה"ק וקיים במה שלא נשא אחרות. הכי נמי אותם דברים שהם לצורך החולה אינם מחללים השבת כלל. ומקיים במה ששבת ממלאכות שאינם לצורך החולה: ה) והנה בדין זה אם שבת הותרה אצל פקוח נפש או דחוי' יש שערוריה גדולה. והרמב"ם פרק ב' מהלכות שבת הלכה ג' כתב ואלו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת. עליהם הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים. מבואר דבאמת אינו חילול כלל. ושבת הותרה. ובתורת כהנים הובא בירושלמי ע"ז פרק ב' הלכה ב' שבת הותרה מכללה להתרפאות. ומלשון כזה דייק הש"ס יומא (דף ז':) דטומאה הותרה בציבור. אם כן מפורש בת"כ שבת הותרה. מיהו הת"כ חיבר רב וסתם תורת כהנים ר' יהודה ורב סובר שלהי עירובין