אבני נזר אורח חיים תקט

דבשב ואל תעשה יש בו לא תעשה דדברי קבלה אל תטוש תורת אמך. הכא נמי במנהג זה שלא להתפלל תפלת יום הכיפורים בשעה שהוא טמא מקרי: סימן תנג. ב"ה יום ג' נח ב' מרחשון תרמ"ה החוה"ש וכט"ס לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י: א) אל תשת עלי חטאת על אשר לא השבתי לך תיכף כי הייתי טרוד טירדא דמצוות מועדות גם אחר החג טרדות אפפו עלי יום יום וכעת הנני להשיבך. ותוכן דבריך בענין יולדת תוך שבעה שבש"ע פסק ביום הכיפורים דווקא אמרה צריכה אני מאכילין אותה ובשבת פסק דווקא אם אמרה איני צריכה אין מחללין. וסותר סתמא לסתמא. ואמרת ליישב דגם בענין חולה שיש בו סכנה ואין במניעות אותו דבר סכנה יש חילוק בין יום הכיפורים לשבת. שביום הכיפורים כתבו הפוסקים חולה שיש בו סכנה שרי לאכול משמע דווקא שיש במניעת האכילה סכנה. אבל בסתמא אין מאכילין אותו. ואף שהוא צורך החולה שיש בו סכנה. ובשבת כתב הה"מ דלכל צרכי חולה שיש בו סכנה מחללין שאין במניעת אותו דבר סכנה. ופירשת הטעם דילפינן מקרבנות דכיון שדחתה שחיטה את השבת. שוב אפי' דברים שאינם לעכב דוחין את השבת. ולרמב"ם אפי' לא דחה עדיין. רק עומד לדחות כגון קצירת עומר הואיל ועתיד הקרבה לדחות. ועל כן חולה שיש בו סכנה שעתיד לחלל עליו את השבת. שוב מחללין על כל צורכי חולה. ועוד אמרת דכיון שצריכין לחלל שבת באיזה מקום עבור חולה שיש בו סכנה וכל ישראל אחד הם. ואין דומה לקרבנות שכל קרבן מצוה בפני עצמו. שוב מחללין על כל חולה שיש בו סכנה לכל צרכיו. עכת"ד: ב) ואינני מבין החילוק בין שבת ליום הכיפורים דגם ביום הכפורים תאמר שיש הרבה חולים שצריכין לאכול ביום הכיפורים ונתחלל יום הכיפורים שוב מחללין על כל צורכי החולה מאחר שכבר דחתה מצות פקוח נפש את יום הכיפורים כמו שתאמר בשבת. ומה נפקא מינה בין שבת ליום הכיפורים: ג) ועיקר דבריך שדמית לקרבנות לכאורה קשה הדמיון. דבקרבנות אף שאינו לעכב. מכל מקום מצוות הקרבן לכתחילה הוא. והואיל אותו קרבן דחה שבת שוב מחללין אף גם במה שרק לכתחילה אבל בחולה אם אין במניעת אותו דבר סכנה. אינו כלל ממצוות הצלת נפשות אפי' לכתחילה: ד) וראיתי בתשו' רדב"ז בעת הייתי בביאלא [ואין כל החלקים תחת ידי כעת] דטעמא דמחללין על כל צורכי חולה. דלפעמים יבא על ידי שאר צרכים שיחסרו לנו לידי סכנה. ואם כן לדעתו אין צריך לטעמא דכבר דחה החולי את השבת דלדעתו הכל בכלל סכנה: ה) אמנם יש ליישב הדברים, דלעניות דעתי מקור הדברים דאפי' אין במניעת אותו הדבר סכנה חשיב סכנת נפשות. מהא דפ' הערל (דף ע"א:) דכאיב לי' עיני' לינוקא אפי' כאב מעט אין מלין אותו ומבואר בפוסקים דהוא הדין לכל כאב או לצער קצת. ואף שאין בכאב ההוא ענין סכנה חיישי' שמא יצטרף הכאב ההוא לכאב המילה ויסתכן. והיינו משום דמילה בעצמותו הוא סכנה. כדאיתא בפ' הנזקין (דף נ"ז:) על פסוק כי עליך הורגנו כל היום זה מילה דפירש רש"י דזמנין דמיית אלא דלא סגי בלאו הכי. דאם נחוש לסכנה זאת בטילה מצוות מילה לגמרי] ושוב כל כאב חשיב סכנה שיצטרף כאב אל כאב ויסתכן יותר. הכי נמי בחולה שיש בו סכנה. הואיל אף יעשה לו כל צרכיו הוא מסוכן. שוב כל מה שיחסר לו חשיב סכנה. כי יצטרף חסרון זה אל הסכנה שיש לו בלאו הכי ויסתכן יותר: ו) והנה שם כתב הרמב"ם אין מלין ולד שיש בו חשש חולי שאפשר למול לאחר זמן. משמע שדבר זה חשש רחוק ולא הי' כדאי לדחות מצוות מילה עבור זה לולא שאפשר למול לאחר זמן. דאין לפרש משום דכל מילה יש בו סכנה. ואף על פי כן אמרה תורה למול. ועל כן אי לאו דאפשר למול לאחר זמן לא הי' משגחינן על סכנה. דליתא דהא כתב הר"ן בחי' סנהדרין בטעם שעת הגזירה יהרג ואל יעבור דמוטב שיהרגו כמה אלפים ולא תתבטל אות אחת מן התורה. דבשעת הגזירה יש לחוש שתתבטל המצוה בכללה ואם כן ניחא מה שמלין כל התינוקות ולא חיישינן לסכנה. דאם כן תתבטל כל המצוה ואין סכנות נפשות דוחה כל המצוה. קל וחומר מבשעת הגזירה כנ"ל אבל בחולי שהוא במקרה ודאי שדוחין מפני הסכנה אף שזה לא יהי' אפשר למולו לעולם. ושוב למה צריך הרמב"ם לטעם דאפשר למול אחר זמן ועל כורחך לומר מפני שהוא חשש רחוק כנ"ל. ואם כן יש לומר דהוא הדין לענין דחיות שבת אינו דוחה משום חשש רחוק כזה את השבת. דשבת שיתחלל לא יתוקן לאחר זמן. רק משום שכבר דחתה: ז) אך מה שרצית לומר דהיינו טעמא דיולדת תוך שבעה דחשיבה חשיב"ס. אך אין במניעת הצרכים סכנה. לפי מה שכתבתי אינו מובן דוודאי יולדת תוך ז' אם יש לה כל צרכי' איננה מסוכנת כלל. רק אם יחסר לה חיישינן שתסתכן. ואם כן איך ניזיל בתר איפכא לומר שהיא יש בה סכנה וצרכים אין בהם סכנה. אך יצטרף אל מה שהיא מסוכנת בעצמותה הלא בעצמותה איננה מסוכנת כלל. ה) ולענין הלכה כבר ראית הדג"מ מיקל וכן הנתיב חיים להגאון קרבן נתנאל שהי' אדם גדול מאוד. וכן מטין דברי הגר"א להקל. ואני אינני כדאי להכריע נגד הש"ע. אף על פי כן אם הי' בא מעשה לידי לא הייתי מחמיר בספק נפשות נגד גדולי אחרונים: בכך הדוש"ת הק' אברהם.