אבני נזר אורח חיים תקד

סימן תנ. ב"ה יום א' אמור כ"ה למב"י תרנ"ו לפ"ק שלום וכל טוב לכבוד אהובי הרבני המופלג החריף מו"ה דוד נ"י טעמקין. א) אשר הוקשה לו בדברי או"ז עירובין סי' ק"מ בשם הר"י מקורבל שהביא ראי' שאומרים זמן בליל שני של ראש השנה מהא דפסחים (דף ק"ב:) והא יום טוב שחל להיות אחר השבת דאית לי' ואמר רב יקנ"ה. ומשני מדלא אמר זמן מכלל דבשביעי של פסח עסקי' דכל מה דהוה לי' אכיל לי' ולית לי'. ואם איתא דליל שני של ראש השנה אין אומרים זמן מה ראי' דבז' של פסח קאי אימא בליל ב' של ראש השנה עד כאן לשונו. והקשה מעלתו וליטעמו מי ניחא הא אליבא דרב קיימי' דאית לי' עירובין (דף מ':) אין אומרין זמן אלא בג' רגלים. ואין לומר דמכל מקום הא רשות הוא לומר זמן. הרי רב אמר אין אומרים זמן אלא בג' רגלים אף דמכל מקום רשות הו' הכי נמי לא אמר יקנה"ז אף דרשות הוא. א"ו משום דלרב דראש השנה לא איקרי רגל אין מרבין בסעודה גם כן בראש השנה. ואם כן אזדא לה ראייתו של הר"י מקורבל עד כאן דברי מעלתו: ב) והנה מה שכתב דלרב לא אקרי רגל. גם לדידן לא אקרי רגל. [ומכל מקום מרבין בסעודה] אלא שמברכין זמן אף שאינו רגל. ועוד הא משנה שלימה שנינו חולין (דף פ"ג) דראש השנה הוא מארבעה פרקים שמשחיטין את הטבח בע"כ. וצריך להודיעו. ומשום דאז רגילין להרבות בסעודות. והרי בתוס' פסחים שם דבח' של חג אית לי'. משום שהוא מארבעה פרקים. גם בראש השנה יש טעם זה. ורב לא פליג אקרא דעזרא אכלו ממתקים וגו': ג) אך התירוץ שדחה משום דעל כל פנים רשות הוא. חוזר ונראה. ומה שדחה דהא רב אמר אין אומרין זמן אלא בג' רגלים אף דרשות. בודאי כשרב בא ללמד הדין אם אומרים אם אין אומרים כיון שסבירא לי' אינו מחויב. נקט לי' בלשון אין אומרים משום שאינו מחויב. ורשות פשיטא דאיכא כמו בקרא חדתא. אבל כשבא ללמד הסדר כך צריך ללמד הסדר ברשות כמו בחובה: ד) ומה שהקשה על מנהגינו בברכת שהחיינו על פרי חדש. מברכין ברכת הפרי. ואחר כך ברכת שהחיינו. דאם כן מה ראי' הביא ש"ס עירובין שם מראש חודש דקדיש ואמר זמן. אימא משום דעל כל פנים רשות. א"ו דאי רשות הוי הפסק בין קידוש לשתי'. והכא נמי הוי הפסק בין ברכת הפרי לאכילה: ה) הנה בגמ' שם אינו מפורש שראי' מראש חודש שאומרים זמן. והא דשדרוה לר' יימר סבא לראות היכי עביד עובדא. היינו שאם לא יאמר זמן ידעו הדין שאינו מחויב. אך בשאלתות משמע שיש ראי' מראש חודש שאומרים זמן. ודוחק לומר שהשאלתות סבירא לי' כהגהת סמ"ק [וספר האשכול סוף הלכות ברכת הודאה] דברכת הזמן בקרא חדתא חיובא. והא דקאמר רשות לא מבעיא לי'. היינו שהראי' והאכילה רשות הם. אבל אי חזי לי' ודאי מברך. דמסתמא אין לנו לומר שהשאלתות חולק על רוב הפוסקים שהוא רשות. ואם כן משמע כדבריו. שאם רשות לא הי' לו לומר בין קידוש לשתי': ו) אך התולדה שהוציא מזה דברכת שהחיינו הוי הפסק בין ברכת הפרי לאכילה'. ודאי ליתא והא כתבו הפוסקים להניח פרי חדש בליל שני של ראש השנה לצאת ידי ספק. והב"י כתב שהעולם נוהגין שאין מברכין בשופר ביום שני אך בקידוש מברכין על ידי שמניח פרי חדש. ומה הועילו בפרי חדש. הא לדעת שאין מברכין בליל שני הוי ברכת זמן אפרי חדש הפסק א"ו דלא הוי הפסק. והרי על כרחך יצטרך להודות. דמה שהוא חוב רק מחמת המנהג לא הוי הפסק. שהרי ברכת הבשמים במוצאי שבת אינו אלא מנהג בעלמא כמו שכתב הטור סי' רצ"ז בשם רבינו אפרים. ואף על פי כן לא הוי הפסק בין ברכת היין לשתי'. רק ברשות גמור הוא שיש לומר דהוי הפסק. ומאחר שכבר פשט המנהג בכל ישראל לומר ברכת שהחיינו על פרי חדש עד שכתבו שאין לאכול בין המצרים פרי חדש. שוב לא הוי הפסק: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן תנא. א) בדין שני יו"ט של ר"ה דקיימא לן קדושה אחת היא וביצה שנולדה בראשון אסורה בשני כר' יוסי בעירובין (דף ל"ט) משום דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. על כן הרחוקים צריכים לעשות ב' ימים מחשש שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה והויין ב' ימים כיומא אריכתא. אבל במקום בית הוועד אם באו קודם המנחה השני חול. ואם באו לאחר המנחה [קודם תקנת ריב"ז ולאחר התקנה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' ביצה (דף ה':) כמו שיתבאר לפנינו] שניהם קודש השני מן התורה והוא ראש השנה לחשבון המועדות והראשון מדרבנן: ב) אבל כשלא באו עדים כלל ביום הראשון לכאורה יש לומר דגם בזה קדושה אחת הוא. דכל הטעם קדושה אחת משום דמן המנחה ולמעלה אין עושין ראש השנה מספק שמא יקדשו בית דין היום את החודש. שהרי ידעו שלא יקדשו עוד. וטעם זה אפי' לא באו עדים. שהרי ידעו שאפי' יבואו עדים לא יקדשו בית דין. ואף על פי כן נוהגים בו ראש השנה. על כרחך מטעם תקנת חכמים בודאי אף שמחר ראש השנה באמת: ג) אבל הריטב"א בעירובין כתב בהא דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש. וזה לשונו דכיון שהתחילו בו כו' וגם שורת הדין מן התורה שיכולין לקדש הניחוהו בקדושתו ועשאוהו עם השני קדושה אחת. וזה כשבאו עדים אחר המנחה דאז שורת הדין שיכולין לקדשו. מה שאין כן כשלא באו עדים כלל (דאין לומר דאף בלא באו עדים כלל מקרי יכולין לקדשו מחמת שאם קדשוהו בדיעבד