אבני נזר אורח חיים תקב

הא משום נחת רוח חשיב הוצאה לצורך עד כאן דבריו: ב)ונראה להשיב על דבריו ואשיב על ראשון ראשון. דמה שהקשה דיוכיח הש"ס מספק תקע ספק לא תקע. יש להשיב לתירוץ האחד של התוספות דיש חשש שמא הוא אשה והוצאה שלא לצורך הוא. לכאורה קשה דנימא הואיל ואי מתרמי שם לכאורה קשה דנימא הואיל ואי מתרמי שם בר חיוב חזי לי'. ונראה לי על פי מה שכתב הרמ"א סימן תקכ"ז בשם מהרי"ו דמי שמתענה אסור לו לבשל לצורך אחר ביום טוב לבו ביום. ובצל"ח צידד דמדאורייתא הוא. ומשום דליתי' באכילה דנפשי'. כל שכן הוא בטמטום דאם הוא אשה אינו כלל במצוות תקיעה ואינו ערב לחבירו וע"כ אסור להוציא גם עבור בר חיוב. וכל זה בטומטום. אבל בספק תקע. דאפילו תקע מכל מקום הוי ערב ודומה למי שאכל כבר דמותר לבשל לצורך אורחים ושייך הואיל: ג) ובזה מיושב דברי הרא"ש. דמותר להוציא ברשות הרבים לצורך נשים כיון דמן התורה מותר משום הואיל. שוב לגבי איסור דרבנן נלמד מנשים סומכות רשות דמותר באקפויי ידא על כל פנים. הכי נמי בזה. אבל הטומטום עצמו שפיר אסור להוציא ושייך גזירה דשמא יעבירנו: ד) ובעיקר הסברא שכתב השאגת ארי' דמותר לתקוע אחר שיצא משום הואיל וקודם תקיעה שרי לאחר תקיעה נמי שרי. ומייתי ראי' מההוא דביצה הואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי. באמת אין הדמיון עולה כלל. דהכא תחילה נמי יש שבות אלא שמותר לצורך מצוה. ולא שייך לומר אין גוזרין לחצאין. דזה טעמא דהואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי עיין שם. אך לשיטת הר"ן פרק קמא דשבת דתקיעה אינה שבות רק עובדין דחול בעלמא. ובודאי תקיעת שופר בראש השנה אינו עובדין דחול רק עובדין דיום טוב. ושפיר שייך הואיל דשאגת ארי' כמו בפרק קמא דביצה דקודם טיבול אין איסור כלל אין גוזרין לחצאין. אבל לשאר פוסקים אינו דומה לההוא דביצה. ומההיא דחולין אין ראי' לפי' האחד של התוספות כנ"ל. ולפי' הב' של התוספות משום דתקיעה הוי שבות גם כן אין ראי' דודאי ספק תקע ספק לא תקע דוחה ממה נפשך כיון דכבר דחתה השבות. שוב דוחין אף בשביל ספק. ואפילו בשביל מנהג בעלמא דמאה קולות דוחין. וכל זה משום שכבר דחתה ואין ראי' להיכא דעיקרו הוא דדוחה. ומעתה דינו של השאגת ארי' ליכא למשמע מינה. דשלא לצורך כלל לא מהני הא דכבר דחתה: ה) אך נראה ראי' להתיר ממנהג אנשי ירושלים שנוטלין לולביהם כמה פעמים ביום. נכנסין לבקר החולה לולביהם בידיהם. אף דנטילת לולב אפילו בזמן דחוי למצוה איסור טלטול יש בו אלא שהותר בשביל מצוה כמו שכתבו התוספות ריש פרק לולב וערבה בהא דקאמר שם מכדי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת. דאף דחזי למצוה אסור בטלטול מאחר שאין עשוי כלי עיין שם. ואיך מותר לטלטלו כל היום. ועל כורחין לומר כיון דקצת מצוה יש בו כל היום ומנהגו של אנשי ירושלים יוכיח. הותר השבות לשם זה. הואיל וכבר דחה. הכי נמי בשופר יש לומר דקצת מצוה יש בו כל היום. ושוב דומה ללולב. אף שכבר יצא: ו) וקצת ראי' דקצת מצוה יש בו כל היום מפירש"י כדי לערבב השטן שיראה איך מחבבין את המצוות. ואם אין מצוה כלל עוד מה חיבוב יש בזה. ויש לדחות דכוונת רש"י על פי מה דאמרינן בפרק ערבי פסחים אין עושין מצוות חבילות חבילות דמיחזי שהם משאוי עליו ופוטר עצמו באחת משני חיובים. וכמו כן להיפוך בחיוב שופר אחד שמחלק לשנים. תקיעות דמיושב לצאת המצוה של תורה. ואחר כך דמעומד לצאת החיוב על סדר ברכות חשיב חיבוב. כן נראה לי ברור בכוונת רש"י: ז) אך יש ראי' מהא דפרק ערבי פסחים רבא הוה שתי חמרא כולי יומי דפסחא כי היכי דניכול מצה טפי לאורתא. ואף דיוצאין בכזית אחד. חשיב מצוה מה שאוכל אחר כך. הכי נמי חשיב מצוה אם תוקע כל היום. ועל כן הותר התקיעה לשם זה כמו נטילת לולב לאנשי ירושלים. וזה ברור: ח) הן אמת דההיא דפרק לולב וערבה דמכדי טלטול בעלמא הוא שפירשו התוספות משום דלאו כלי הוא. והביאו ראי' מקנים של לחם הפנים. הנה מדברי הר"ן בשבת שם בהלכותיו ובחידושיו הנדפס בריטב"א בטעות] מבואר דטעמא דקנים של לחם הפנים משום דאפילו כלי אסור לטלטלו שלא לצורך. וזה אין צורך אלא בשבת כיון דאפשר לעשות בערב שבת ואחר השבת. ואם כן גם בלולב צריך לפרש כיון דטלטול זה אינו צורך שבת. רק צורך יו"ט שאירע בו. ואינו שייך לשבת. ואם כן ביום טוב גרידא אין איסור טלטול כלל. מכל מקום יש ראי' ממתניתין דמקבלת אשה לולב מיד בעלה ומיד בנה ומחזירתו למים בשבת: סימן תמט. שאלה. בדין שהחיינו ביום טוב שני של ראש השנה דמבואר בשלחן ערוך ליקח פרי חדש בקידוש ובשופר ללבוש בגד חדש. אם גם השומע צריך לעשות כן. או התוקע לבד: א) תשובה לכאורה נראה דודאי אין בשומע חשש ברכה לבטלה. דאטו אסור לשמוע ברכה שאינו מחויב בה מחבירו. וברכה שמברכים כהנים על ברכת כהנים יוכיח. וכהנה רבות: ב) אולם יש לדחות דאם אין השומע מתכוין לצאת לא הוי שומע כעונה. דלא אמרינן שומע כעונה אלא אם מתכוין ורוצה שיהי' כעונה. וכהאי גוונא כתב בתשו' ר' עקיבא איגר בענין כתיבה כדיבור דמי. דלא אמרינן כתיבה כדיבור דמי. אלא אם רוצה שיהי' כדיבור. דאם לא כן האיך מצינו ידינו ורגלינו בכותבי סת"ם. שלא יחשבו הוגה את השם באותיותיו. והכי נמי יש לומר בענין שומע כעונה: