אבני נזר אורח חיים ד

תפילין ומזוזות לעצמו. פירש"י לעצמו. לקיים זה המצוה אבל לצבור למכור דדרך שכירות הוה חשיב מלאכה וכו' ת"ר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וכו' ולאחרים בטובה דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר מערים ומוכר את שלו וחוזר וכותב לעצמו. ר' יוסי אומר כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו. אורי לי' רב לרב חננאל ואמרי לה רבב"ח לרב חננאל הלכה כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו פירש"י לאחרים בטובה. ולא בשכר. מערים ומוכר את שלו. כן עושה כל ימות החג. כדי פרנסתו בהרווחה. ולא מיירי במי שאין לו מה יאכל: ד) שיטת הרמב"ם והסמ"ג דלצורך המועד (דהסמ"ג דייק נמי מירושלמי דחול המועד זמן תפילין. ולהרמב"ם את"ל דס"ל לאו זמן תפילין משכחת לה במזוזה] מותר לכתוב אפילו לאחרים. ולאחר המועד כותב לעצמו. ואם אין לו מה יאכל כותב אפי' לאחרים וז"ל הרמב"ם פ"ז מהלכות יו"ט הלכה י"ג ואסור לכתוב במועד אפילו ספרים תפילין ומזוזות וכו' מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד. אבל כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וכו' ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו עכ"ל. והנה הכ"מ דייק מהרמב"ם מדלא שרי לאחרים אלא אם אין לו מה יאכל. מכלל דס"ל חול המועד לאו זמן תפילין. וכיון דאין צורך אלא לאחר המועד ע"כ אין היתר לאחרים יותר מבשאר מלאכות ודברי הסמ"ג הויין תיובתי' דאיהו סבר להדיא חול המועד זמן תפילין ואעפי"כ לא שרי אלא אם אין לו מה יאכל. מאי אמרת הלא כתב להדיא דלצורך המועד שרי. הלא הרמב"ם כתב גם כן בטעם איסור כתיבת סת"ם במועד. שזו מלאכה שאינה לצורך המועד. מבואר דלצורך המועד שרי. ואין לומר דמזה גופי' מוכח מדכתב בפשיטות שזו וכו'. ומוכח דלעולם לא הוי לצורך המועד. ליתא דאכתי קשה מזוזה דזמנה גם במועד דאפילו שבת זמן מזוזה כדאיתא פר"א דמילה. וכן במשנה דאשה חייבת במזוזה. ובגמרא פריך עלה פשיטא]. ואדרבה לפענ"ד להרמב"ם מוכח מירושלמי דחול המועד זמן תפילין כראיית התוס'. דלדידי' ליכא לדחויי כמו שדחה הב"י ראיית התוס' ופירש בכותב להניח היינו שא"צ לו תיכף לאחר המועד. אבל אם צריכין לי תיכף לאחר המועד מותר. דאם כן הי"ל להרמב"ם לבאר זה. אלא ודאי דמפרש כהתוס' להניח לאחר המועד אבל לצורך המועד שרי. וזה ביאר הרמב"ם באמרו שזו מלאכה שאינה לצורך המועד. מבואר דלצורך המועד שרי: ה) והנה הם ז"ל השמיטו היתר דלאחרים בטובה ולא בשכר] דר"מ. והיתר הערמה דר' יהודה דבברייתא. רק כתבו היתר דלעצמו דר"י דמתני' שם. והיתר דכדי פרנסתו [דמפרשים בשאין לו מה יאכל] דר' יוסי בברייתא שם. ונראה שהם דחו היתר הערמה דר' יהודה מדר' יוסי דאין היתר בשכר אלא כדי פרנסתו מכלל דאין היתר על ידי הערמה וכן דחו היתר דלאחרים בטובה דר"מ. מדר' יהודה דמתניתין דדוקא לעצמו אבל לאחרים אפילו בטובה לא. וכ"ז לפי הכלל ר"מ ור"י הלכה כר"י. ר"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי. וכן דחו לת"ק דמתניתין שם דאמר אין כותבין כלל אפילו לעצמו. כיון דמת"ק משמע שאפילו כדי פרנסתו אסור. והרי נפסקה הלכה כותב ומוכר כדי פרנסתו. ע"כ לית הלכתא כת"ק. ע"כ גם בהיתר לעצמו קי"ל כר"י ולא כת"ק: ו' הגם שלכאורה ז''א דע"כ לא פליג ת"ק אכדי פרנסתו דר' יוסי כיון שהם מפרשים כדי פרנסתו דר' יוסי כשאין לו מה יאכל. ובזה אפילו בשטר חוב מתיר ת"ק להדיא. וא"ל דתפילין ומזוזות חמירי דמלאכת אומן. ז"א שהרי הרמב"ם הוא הסובר דכל כתיבה חשיב מלאכת אומן לבד כתיבת איגרות כמו שהוכיח התה"ד מדבריו. ואם כן ע"כ הת"ק דאוסר לגמרי כתיבת תפילין לא מיירי מכדי פרנסתו. ואין ראי' מדקיימא לן כותב ומוכר כדי פרנסתו דלית הלכתא כת''ק ז) אך י"ל דהנה היתר דאין לו מה יאכל הוא משום דאין צורך יו"ט גדול מזה. וכמו שפרש"י לעיל (דף י"ג.) בסוף הסוגיא דשכר פעולה שאין לו מה יאכל עיין שם. והנה התוס' כתבו בטעם נדרים ונדבות שאין קרבין ביו"ט אף שיש בהם אכילת כהנים. אלא דכהנים משלחן גבוה קא זכו. וכתבו התוס' דאף דממון הדיוט הוא. מכל מקום עיקר לצורך גבוה עושים עכת"ד ע"כ י"ל בתפילין ומזוזות שצריך לכוון לשמה. כשעושה אדעתא דנפשי' רק לקבל שכרו פסול. כמו שפסול עכו''ם בגט אשה משום דאדעתא דנפשי' עביד. וע"כ לצורך הקדושה הוא כותב אף שממילא יש לו שכר. ע''כ לא הותר בשביל זה מלאכת המועד כמו דנדרים ונדבות אין קרבין כנ"ל ודוקא בכתיבת שטר חוב מותר שיכול הסופר לכוון אדעתא דנפשי'. ועל זה יהי' תכלית כוונתו כן י"ל טעמא דת"ק שלא התיר באין לו מה יאכל בכתיבת סת"ם. ואנן קי"ל כר' יוסי דלא כת"ק. ע"כ נדחו דברי ת"ק מהלכתא. זה ביאור שיטת הרמב"ם והסמ"ג שהתיר לכתוב תפילין ומזוזות לאחרים כשאין לו מה יאכל. וכן לעצמו. וכ"ז לאחר המועד. אבל לצורך המועד בכל ענין שרי. ח' אבל הטור פסק שמותר בין לעצמו בין לאחרים בחנם או בשכר כדי פרנסתו אפילו יש לו מה יאכל רק שצריך להוציא לצורך שמחת יו"ט בהרווחה כיון דצורך מצוה היא דחול המועד זמן תפילין עכ"ד, והנה מלבד שמפרש כדי פרנסתו דלא כהסמ"ג שמפרש בשאין לו מה יאכל. אלא אפילו כשצריך להוציא לצורך שמחת יו"ט בהרווחה. עוד הוא חולק על הסמ"ג בתרתי. חדא דלהכמ"ג בשכותב לצורך המועד אפילו הוא עשיר מותר [שהוא פי' הא דכותב ומוכר כדי פרנסתו בשאינו לצורך המועד וכ"כ הרמ"א להדיא. בשם סמ"ג. שבתחילה כתב דמוכר כדי פרנסתו להרווחה. ואחר כך כתב דלצורך המועד בכל ענין שרי מבואר אפילו א"צ אפי' להרווחה רק הוא עשיר] ולהטור אין היתר לצורך המועד אלא בכדי פרנסתו. הב' דלהסמ"ג כשכותב שלא לצורך המועד מותר לעצמו. והטור לא כתב שום היתר לכתוב שלא לצורך המועד רק כתב להתיר בין לעצמו בין לאחרים להרווחה כיון דחול המועד זמן תפילין. ולאחר המועד לא כתב היתר. משמע דאפילו לעצמו אסור. ולכאורה לא נדע מאי טעמייהו במאי קמיפלגי שהרי שניהם סוברים חול המועד זמן תפילין והוציאו דינם מהירושלמי. ט) ונראה דשורש פלוגתייהו הוא תלוי מהו כדי פרנסתו. אם כשאין לו מה יאכל כפי' הסמ"ג. או להרווחה כהטור. דהנה הכ"מ כתב דטעם שלא הותר אלא כשאין לו מה יאכל משום שלאחר המועד. ואף שבמ"ש משום דחול המועד לאו זמן תפילין. דחינו דבריו. מכל מקום בזה סברתו נכונה) וע"כ הסמ''ג שמפרש כדי פרנסתו כשאין לו מה יאכל. מפרש הברייתא דתני בה ר"י אומר מוכר והולך כדי פרנסתו בלאחר המועד. והברייתא מיירי כמו המשנה. וכיון דקיימא לן כר' יוסי. הרי נדחו דברי ת"ק מהלכתא. ע"כ גם במה