אבני נזר אורח חיים תצז

ברשות הרבים אף דבתוך ארבע אמות לא אמרינן. הכא נמי אף דבאמצע תרועה לא הוי הפסק קולות הפסק. מכל מקום בתחילתה חשיב הפסק משום מיגו דהוי הפסק לענין תקיעה ): י) ואין להקשות דאם לא יהי' תרועה לא יועיל לו התקיעה. דתרועה הפסולה יהי' הפסק בין התקיעה לתרועה שיריע אחר כך. לא מבעיא למה שאכתוב לקמן בעזר השם להוכיח היפוך דעת הרמב"ם בפי' המשניות בכריתות דחשיב כולל אף דאם לא יחול על האיסור גם על ההיתר לא יחול. מכל מקום אמרי' מיגו דחייל אהתירא חייל אאיסורא וחל על שניהם ואיכא מיגו. הכא נמי אמרינן דתרועה ותקיעה כשירה ואיכא מיגו. אלא אפילו לדעת הרמב"ם אין לומר דהכא נמי כל זמן שלא הוכשרה התרועה גם התקיעה פסולה וליכא מיגו. ליתא דהפסק לא הוי אלא אם תקע קול שאין לו לתקוע עתה. וזה כיון שצריך תרועה לא הוי התרועה פסולה הפסק כמו שכתב הרא"ש והכי קיימא לן בשלחן ערוך. ובהכי ניחא דלא מיפסלה תרועה משום שאין לה סוף שתקע אחר כך באותה נשימה דאמרינן מיגו דמועיל הפסק לענין תקיעה שלאחרי'. הוי נמי הפסק לענין התרועה: יא) ואין להקשות הלא אם יפסול התרועה לא יועיל התקיעה שלאחרי'. לא קשיא שיועיל לו לתקיעה שלפני'. מה תאמר הלא כבר תקע תקיעה שלפני'. ליתא שכבר הפסיקה תקיעה אחרונה זו בין תקיעה שלפני' בין התרועה שיריע אחר כך. כיון שיש לו להריע והוא תקע הוי קול אחר והוי הפסק וצריך לתקיעה זו. ושוב אמרינן מיגו וגם התרועה כשירה וכשר כל הסדר. והא דקרי לה בפרק קמא דחולין שם תוקעין ולא מריעין. דהתם לא שייך מיגו דהוי הפסק לענין תקיעה. דהתם אין מצוה רק סימנא בעלמא שיחדלו ולא שייך לומר מיגו דאהני שיחשב תקיעה דבמה נחשב הוא הלא אינו מצוה רק סימן: יב) נשוב לדברי התוספות שכתבו דהא דאין בין תקיעה לתרועה ולא כלום לר' יהודה היינו שלא יפסיק אלא כדי נשימה דהפסק צריך כדאמרינן ותקעתם תרועה תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה היינו דהפסק שבין תקיעה לתרועה לא מהני שתחשב התרועה בפני עצמה כיון דהפסק שבין היבבות לא מהני לחלקה לשתים כנ"ל. ולא קשה מירושלמי דתקע והריע ותקע בנפיחה אחת יצא. דהתם משום מיגו כנ"ל. וזה אליבא דהלכתא לרבנן) אפילו לא יועיל התרועה יועיל התקיעה. אבל הכא דאליבא דר' יהודה קיימינן דאין בין תקיעה לתרועה ולא כלום ואם הפסיק פסול. ואם יפסול התרועה גם התקיעה יפסול כיון שלא הריע תיכף בנשימה אחת אחר התקיעה וליכא מיגו. ודומה להא דכתב הרמב"ם בפי' המשניות בכריתות דבב"ח לא מקרי מוסיף משום הנאה דאם לא יחול איסור אכילה גם הנאה לא יחול. ולא שייך לומר מיגו דחל על הנאה חל נמי על אכילה. דכל זמן שלא חל על אכילה גם הנאה לא חל ואיך תתחיל מיגו דחל הנאה. והכא נמי איך תתחיל מיגו דמהני הפסק לענין התקיעה דכל זמן שלא חל התרועה גם התקיעה אינו: יג) ואף דדברי הרמב"ם אלו אינם מוסכמים. וקשה עליהם מהא דפרק שבועת שתים (דף כ"ד:) שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים יחד [עיין בתוספות שם כ"ח: ד"ה שבועה וברמב"ם פרק ד' מהלכות שבועות הלכה י"ד] אמרינן מיגו. ואף דאם לא יחול על התאנים גם ענבים לא יאסרו דעל ענבים לבד לא נשבע. מכל מקום כיון שאם יחול יהי' כולל אמרינן. והוא היפוך שיטת רמב"ם הנ"ל. מכל מקום בלאו הכי לר' יהודה גם התקיעה אינה כשירה כיון דלר' יהודה תקיעה תרועה תקיעה חדא מילתא. והרי בהאי מילתא גופה אין אתה חושב הפסק באמצע התרועה. ודוקא לרבנן דתקיעה מצוה באפי' נפשי' שייך לומר דבמצות תקיעה חשבי' זאת להפסק ואף דבתרועה לא חשבינן להפסק תרועה מילתא אחריתא. מה שאין כן לר' יהודה כנ"ל: יד) ובזה מיושב הירושלמי דר' חנני' תקע תקיעה שברים תקיעה ותקיעה תרועה תקיעה מספיקא ולא סגי בתקיעה שברים תרועה תקיעה דשברים אין לו סוף ותרועה אין לו תחילה. והקשה הרמב"ן מתקע והריע ותקע בנפיחה אחת יצא. ולמה שכתבתי ניחא. דוקא תקע והריע ותקע כיון דהתקיעה כשירה אמרינן מיגו, אבל הכא בין השברים בין התרועה פסולין דכל אחד מופסק באמצע. וכמו דלא מהני הפסק שבאמצע התרועה לחלקה לשתים. כמו כן לא מהני הפסק שבין שברים לתרועה לעשותם זה בפני עצמו וזה בפני עצמו: טו) מעתה מיושב הרבינו תם שפסק שברים ותרועה בשתי נשימות כיון דדרך לגנוחי וילולי