אבני נזר אורח חיים תצו

משהו לא חשיב ולא כלום. ואינו יוצא לר' יהודה. והוא הדין לדידן בשברים תרועה וכמו שכתבו התוספות בערכין דשברים תרועה לדידן שווים כמו תקיעה ותרועה לר' יהודה: ה) אולם לאחר העיון נראה דברי רבינו תם ותוס' סוכה נכונים וברורים ומוכרחים מירושלמי גם מש"ס דידן כמו שיבואר. דהנה שם בירושלמי פלוגתא אם תרועה דכתיב בקרא שברים או תרועה וקאמר דר' חנני' חשש לתרווייהו ותקע תקיעה שברים תקיעה ותקיעה תרועה תקיעה. ולא תקע תקיעה שברים תרועה תקיעה משום דאם כן השברים לא יהי' לו סוף והתרועה לא יהי' לו תחילה. כן פי' הרמב"ן הירושלמי. וקאמר הרמב"ן שלא רצה לתקוע בהפסק בין שברים לתרועה. משום דבזה יחשב הפסק בין תקיעה לתרועה ובין שברים לתקיעה. רק אם תוקע בבת אחת סבירא ליה לירושלמי דלא הוי הפסק על כן קאמר דבזה לא יהי' סוף לשברים ולא תחילה לתרועה. ובזה חולק על ש"ס דידן דגם בבת אחת חושש להפסק [פי' דאף דיש לומר למה דסלקא דעתך תקיעה שברים תרועה תקיעה משום ספיקא דתקיעה שברים תקיעה או תקיעה תרועה תקיעה עביד להו עבדינן להו בהפסק נשימה. דאי לא בהפסק לא יצא כדעת ירושלמי. על כן מקשה דיהי' הפסק. מכל מקום כיון דלמסקנא על כרחך בנשימה אחת עבדינן להו ולא משמע שהש"ס חידש דין באופן התקיעה דתקיעה שברים תרועה תקיעה. משמע דגם לסלקא דעתך בנשימה אחת וחולק על ירושלמי] והקשה הרמב"ן דהא בירושלמי קאמר דתקע והריע ותקע בנשימה אחת יצא. ולא אמרינן דלא רישא אית לי' סיפא. ועל כרחך דשינוי הקולות תקיעה תרועה גורם שיחשב תחילה וסוף. ותי' הרמב"ן דשאני שברים תרועה דדמי להדדי ואפסוקי תקיעתא הוא עד כאן דברי הרמב"ן. והנה גם בזה צריך לומר דפליג אש"ס דידן שהרי תוקע שברים תרועה בנשימה אחת גם לסלקא דעתך. ולא מקשה הש"ס רק מטעם הפסק ועיקר החילוק גם כן דוחק גדול: ו) ולעניות דעתי נראה לשיטת התוספות סוכה יתיישב הכל בסייעתא דשמיא. ותחילה נבאר סברת התוספות במה שכתבו שצריך להפסיק דצריך תרועה בפני עצמו. והוא על פי מה דאמרינן סוף פרק קמא דחולין (דף כ"ו:) יום טוב שחל להיות ערב שבת היכי תוקע אמר ר' יהודה תוקע ומריע מתוך תוקע. ר' אסי אמר תוקע ומריע בנשימה אחת. מיתיבי יום טוב שחל בערב שבת תוקעין ולא מריעין ר' יהודה מתרץ לטעמי' כו' ר' אסי מתרץ לטעמי' ולא מריעין בשתי נשימות אלא בנשימה אחת. וצריך להבין למה קורא בנשימה אחת ולא מריעין. אי משום דלית לתרועה תחילה. אם כן למה קרא לי' תוקעין הלא אין לתקיעה סוף: ז) על כן נראה דהנה כשתוקע ומריע בנשימה אחת ע"כ צריך הפסק קול בין תקיעה לתרועה כמו בתרועה עצמה בין יבבא ליבבא. דאם לא כן יהי' הכל תקיעה. ומכל מקום חשוב לי' ולא מריעין שאין לתרועה תחילה. שאם תחשוב הפסק משהו שבין תקיעה לתרועה להפסק. כמו כן תחשוב הפסק בין יבבא ליבבא ואין כאן תרועה אחת. וכיון שאתה חושב התרועה לאחת. כמו כן היא אחת עם התקיעה ואין כאן תחילת תרועה. אבל לענין התקיעה שהוא קול אחד פשוט שפיר נחשוב הפסק ההוא להפסקה. [ולא משום שתרועה קול אחר אלא אפילו עשה שני תקיעות בנשימה אחת יחשב שנים על ידי ההפסק מעט שעושה שלא יהי' הכל קול אחד פשוט] וזה מדוקדק בלשון התוספתא דתנא שם תוקע פשוטה ולא מריע. ותיבת פשוטה לכאורה מיותר. וכי עד עתה לא ידעינן שתקיעה פשוטה. אלא דמפרש הטעם דמשום דתקיעה פשוטה ע"כ חשיב לי' תוקעין אף שמריע אחר כך בנשימה אחת או מריע מתוך תוקע: ח) וכיוצא בזה מצינו בתוספות שבת (דף ה':) ד"ה בשלמא בענין זורק ד' אמות ברשות הרבים דמקשה בירושלמי למאן דאמר קלוטה כמו שהונחה דמיא יעשה כמו שהונחה על כל אמה ויפטור. ותי' התוספות דהילכתא גמירי לה. וכתבו התוספות דעל כן אם לאחר שעבר ארבע אמות קלטה כלב פטור ולא נאמר כמו שהונחה לאחר ארבע אמות כיון דתוך ארבע אמות לא אמרינן. והיינו דהוי תרתי דסתרי דתוך ארבע אמות תאמר לאו כמו שהונחה. ולאחר ארבע אמות יהי' כמו שהונחה. והכא נמי כיון שבאמצע תרועה לא תחשוב הפסק שבין יבבא ליבבא להפסק. הכי נמי לא תחשוב הפסק שבין תקיעה לתרועה דהוי תרתי דסתרי. ט) אך לפי זה צריך להבין הברייתא דירושלמי תקע והריע ותקע בנפיחה אחת יצא. שהרי אין כאן תרועה כנ"ל. אך יש לומר דמיגו דהוי הפסק לענין התקיעה הוי נמי הפסק לענין התרועה דכהאי גוונא צריך לומר להתוספות הנ"ל בענין זורק ארבע אמות. אהא דאיתא בש"ס שבת (דף צ"ז:) הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברשות הרבים חייב שתים למאן דאמר קלוטה כמו שהונחה. וקשה להתוספות הנ"ל הא לענין מעביר לא נאמר בתחילת ארבע אמות קלוטה כמו שהונחה שיחשב אחר כך עקירה. כיון דתוך ד' אמות לא אמרינן והוי תרתי דסתרי. וצריך לומר מיגו דחשיב כמו שהונחה לחייב משום הוצאה. הוי נמי הונחה לחייב משום מעביר. ובהכי ניחא לפרש פרש"י שם בהא דמקשה הש"ס שם אי להכי קבעי לה להכי לא קבעי לה ופרש"י דאי בעי לה לסוף ארבע אמות לא בעי לה בתחילתו ויתחייב רק משום הוצאה. וקשה אדרבא משום העברה שפיר מחויב כיון דכמו שהונחה בתחילת ד' אמות והוציאה משם למקום שצריך. אך להנ"ל ניחא דכיון דאין חייב על מה שבא לרשות הרבים בתחילת ארבע אמות משום הוצאה וליכא מיגו. שוב בהעברה לא אמרינן כמו שהונחה ) מכל מקום מוכח משם דמשום מיגו אמרינן קלוטה בזורק ארבע אמות