אבני נזר אורח חיים תצד

יכול לישאל עליו. ולפוסקים ספיקא דאורייתא לחומרא יכול לישאל. ולא אמרינן להיפוך למאן דאמר לקולא יכול לישאל שמא חל הנדר. ולמאן דאמר לחומרא אינו יכול לישאל. מוכח דסבירא לי' דמה שאינו מחויב מחמת ספק חשיב ודאי אינו מחויב. והכא נמי מה שאינו מחויב מחמת ספק ספיקא חשיב ודאי אינו מחויב והבן: ד) ולפי זה יש לומר שכיון שאינו מחויב בשמיעה זו אינו יוצא בה כמו כפאו שד ואכל מצה דאינו נפטר בה כיון דאינו בר חיוב אז. הכי נמי כיון שאינו בר חיוב לשמיעה זו כנ"ל. ועיין במשנה למלך פ"ח מהלכות גירושין הלכה יוד ד"ה ולבי מהסס: סימן תמב. א) בדין מי שחציו עבד שאפילו לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות דידי' ומפיק צד חירות. יש לעיין דאם כן האיך יוצא ידי שום מצוה דהרי עושה גם בצד עבדות. וכן בשופר גופי' דיוצא בשמיעתו והרי גם צד עבדות מסייע לשמיעה: ב) אמנם החילוק פשוט. דבכל המצוות מה בכך שצד עבדות עושה. הלא גם הצד חירות עושה. אבל בקול שופר שצריך שישמע מבר חיוב. והרי הקול בא ממי שאינו בר חיוב גם כן. ואפילו הצד חירות אינו שומע קול שיוצא בה. וזה פשוט. ושוב מצאתי כן בתשו', נודע בשערים חלק אבן העזר סימן ס"ד שהשיג בזה על האבני מלואים: ג) ולפי זה אני תמה על הבית יוסף שכתב על הטור שכתב דחציו עבד אינו מוציא אחרים ידי מגילה דלמה לא כתב דאפי' לעצמו אינו מוציא ותירץ שהוא פשוט וסמך על מה שכתב בהלכות שופר. ולהנ"ל הדבר פשוט להיפוך. דהא קיימא לן דלא השמיע לאזנו יצא ויוצא בקריאה כמו שיוצא כל המצוות. שהרי הצד חירות קורא גם כן: ד) ואפילו לדעת הטור שם דחרש אינו מוציא אחרים ותירץ הבית יוסף דבמגילה פרסומי ניסא בעי לשמוע דווקא. והטורי זהב תירץ דבעינן ראוי לשמיעה. ובחצי עבד דמצד השמיעה דמי לשופר אינו ראוי לשמיעה. ודמי לחרש. מכל מקום נראה לי לחלק דאפי' אם צריך להשמיע לאזניו. מכל מקום עיקר מצוה הדיבור רק שדורשין מדכתיב שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. והרי שומע הדיבור היוצא מפיו שיוצא בו. ודווקא בשופר שהמצוה רק השמיעה צריך לשמוע קול שכולו מבן חיוב. מה שאין כן במגילה אפי' תימא דצריך להשמיע לאזניו אין צריך רק לשמוע מה שיוצא מפיו והרי שמע: ה) עוד נראה לי ברור דיוצא לעצמו שהרי עבד חייב במגילה [לדעת כמה פוסקים וכן פסק הב"ח והמגן אברהם. וכן הוא מפורש בבעל הלכות גדולות] כמו נשים. והא דאין אשה יכולה להוציא האיש מבואר בפוסקים הטעם דאינה חייבת בקריאה רק בשמיעה. על כן אינה יכולה להוציא האיש שמחוייב בקריאה. ואם כן מי שחציו עבד מצד הקריאה מוציא עצמו כמו בכל המצוות. ובשמיעה גם הצד עבדות מחוייב וזה ברור. ודברי הטור מדוקדקים. דדוקא למי שחציו עבד אחר אינו מוציא. שהרי רק בשמיעה יוצא והוא שמע קול שמעורב בו חלק עבדות וכאילו שמע צד חירות קול שאינו בר חיוב. מה שאין כן להוציא עצמו שהצד חירות מדבר דיבור הראוי ובשביל שצד עבדות מדבר גם כן לא גרע כמו בכל המצוות ודו"ק היטב כי בצירוף הטעמים אלו הדבר ברור דמוציא עצמו בין לטעם הבית יוסף דבמגילה בעינן שמיעה גם כן משום פרסומי ניסא בין לטעם הט"ז. דבעינן ראוי לשמיעה. שוב ראיתי תשובה להרדב"ז דפוס ווינעציא חלק ב' סי' תמ"ח עיין שם. סימן תמג. שאלה. בשברים תרועה איך לעשותן בס' תשר"ת: א) תשובה. הנה הרבינו תם כתב בתשו' לעשותן בשתי נשימות משום דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי. והרמב"ן הקשה עליו שאי אפשר לעשותן בשתי נשימות. דלא מחלקי שברים תרועה לדידן טפי ממה דמחלקי תקיעה תרועה תקיעה לר' יהודה סוכה (דף נ"ג:) דס"ל מצוה אחת הן וע"כ סבירא ליה שם דאין בין תקיעה לתרועה ולא כלום וצריך להיות בנשימה אחת דוקא. ובהגהת אשר"י דחה ראיית הרמב"ן על פי פרש"י סוכה שם אהא דאין בין תקיעה לתרועה ולא כלום פירש"י שאין מפסיק ביניהם יותר מכדי נשימה. הרי דכדי נשימה מיהו מפסיק וכדברי רבינו תם. והנה צריך טעם מנא לי' לרש"י לעקור מלת ולא כלום מפשטו: ב) ונראה על פי דברי התרומת הדשן בענין המנהג לצאת כל הדיעות הרמב"ן ור"ת במקום שתוקעין בעמידה שלשים קולות יוכל לעשות בישיבה כרמב"ן ובעמידה כרבינו תם. או להיפוך. אבל במקום שתוקעין בעמידה תקיעה שברים תרועה תקיעה לבד. צריך לעשות אותן שבעמידה בשתי נשימות דוקא. אבל אם יעשה אותן בנשימה אחת לא. כיון דטעמא דרבינו תם כיון דקיימא לן שמע תשע תקיעות בתשעה שעות ביום יצא ואפילו שברים לחודה או תרועה לחודה. מכל מקום יוצא כשעושה שניהם. אבל אם יעשה אותם בנשימה אחת לא יועיל דכהאי גוונא לא חשיב תרועה כלל דחשיב כהאי גוונא בחולין (דף כ"ו) תוקעין ולא מריעין עד כאן תוכן דבריו. ועל פי הנ"ל סבירא לי' לרש"י דלר' יהודה צריך לעשותן בשתי נשימות. ואם לא כן לא חשיב תרועה ותקיעה אחרונה כלל: ג) אולם הרמב"ן דלא סבירא ל' כשיטת לא קשה מידי לדידי'. דאיהו סבירא כדעת הרא"ש והר"ן שהביאו ירושלמי תקע והריע בנפיחה אחת יצא. הרי דאפילו לדידן דקיימא כרבנן יצא בנפיחה אחת. כל שכן לר' יהודה. וההוא דחולין אינה ראי' לדעת הרמב"ן. וכמו שדחה בטורי זהב סימן תק"ץ סק"ו ראיית התרומת הדשן עיין שם: