אבני נזר אורח חיים תצב

סימן תלט. שאלה. השומע ממי שלא השמיע לאזנו כגון שהניח קרי באודני'. בין בשופר בין במגילה. מהו הדין. אם נדמהו לחרש המדבר ואינו שומע שהשומע ממנו בשופר דברי הכל לא יצא. אף דקיימא לן דהוא כפיקח לכל דבריו. ובמגילה לדעת הבית יוסף סי' תרפ"ט גם כן לא יצא. ולדעת הב"ח שם לכתחילה לא ישמע מחרש. או דילמא דדוקא מי שאינו יכול לשמוע לא הוי בר חיוב וכמו שכתב הבית יוסף שם בשם התשב"ץ. אבל השומע אלא שעכשיו אטם אזנו משמוע דבר חיוב הוא אלא שעכשיו אינו שומע. אינו דומה לחרש וגם אין לדמותו לדברי ירושלמי שהביא הר"ן רפ"ב דמגילה יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא בלעז את שאינו יודע אשורית ויודע לעז. ופשיט לי' דכיון דהוא עצמו אינו יוצא גם לאחר אינו מוציא. דליתא. בשלמא התם כשם שלעצמו אינו מוציא כך לאחרים. מה שאין כן הכא שגם הוא עצמו אם שומע יוצא. גם אחרים השומעים יוצאים. ודומה להא דכל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא. אף שלעצמו אינו מוציא באותו פעם ואינו מתכוון לצאת עכשיו. מאחר שכבר יצא. ואף על פי כן מוציא אחרים. הוא הדין בזה ודו"ק: א) תשובה. אף דמדברי הבית יוסף מבואר בטעם חרש שאינו שומע אינו מוציא. משום דלאו בר חיוב הוא. ולפי זה פשוט דאם אטם אזנו משמוע יכול להוציא אחרים. אין דבריו מובנים לי. ועי' במגן אברהם סי' ל"ט דמי שנקטעה זרועו השמאלית כשר לכתוב תפילין דפומא הוא דכאיב לי' אבל גברא בר חיובא הוא [וידידי הרב ר' יואב יהושע ני' הזכירני כי המה דברי התוס' יבמות (דף מ"ד) שהקשו והרי חרש וחרשת שאין עולים לחליצה ועולים ליבום. וי"ל דהתם בני חליצה נינהו ופומייהו דכאיב להו עד כאן]. וכן כתב בתוספי הרא"ש שם. והכא נמי החרש בר חיוב שופר ומגילה הוא ופומי' כאיב לי' שאינו יכול לקיים. ואם כן דומה להא דכל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא משום ערבות. והכא נמי אף דבאותו תקיעה אינו מחוייב לעצמו שהרי אינו יוצא בה. מכל מקום מחוייב להוציא אחרים משום ערבות. וחשיב שומע תקיעת חיוב. ודווקא שאינו בר חיוב בעצמותו אינו בכלל ערבות לאחרים במצוה שבעצמו אינו מחויב כמו שכתב הרא"ש בברכות בטעם אשה אינה מוציאה אחרים במצוות שאינה חייבת בהם. דאינם בכלל ערבות. והיינו משום שאינה מחוייבת בעצמה. אבל בקידוש פשיטא שאפי' יצאה מוציאה אחרים. אבל בחרש דמוכח מתוס' ורא"ש ומגן אברהם דחשיב בר חיוב שוב יהי' מוציא אחרים משום ערבות: ב) גם מטורי זהב בהלכות מגילה סי' תרפ"ט שכתב בטעם חרש שאינו מוציא אחרים אף דקיימא לן לא השמיע לאזנו יצא. דחרש שאני שאינו ראוי לשמיעה. ואי אמרת דחרש למאן דאמר לא השמיע לאזנו לא יצא. לא חשיב בר חיוב כלל. אם כן הוא הדין לדידן דבדיעבד יצא רק לכתחילה צריך להשמיע לאזניו אם כן חרש אין בו חיוב לכתחילה לשמוע. אם כן יהי' דומה לכל הני דתנן בבכורים מביאין ואין קורין ולא חשובים אינם ראוים לבילה כמו שכתב הרשב"ם בפ' המוכר את הספינה דלא אמרי' אינו ראוי לבילה אלא במקום שמחויב ואינו ראוי לעשות. מה שאין כן בהני שאינם מחוייבים בקריאה כלל. ואם כן אי אמרת דחרש אינו מחוייב בשמיעה אם כן איך יעכב. וכן כתב המגיה במשנה למלך דאלם אינו מביא ביכורים דאינו ראוי לקריאה אלמא דחשיב מחוייב בקריאה אולם אין להביא ראי' מאלם דאינו חולץ דהתם שאני דזיקת יבום עליו ואין מוציאה מזיקתה אלא חליצה רקיקה קריאה או ראוי לקריאה. ולא דמי לבכורים. שאם לא היו מחוייבים גם בהבאה הי' חולין גמורים. והשתא שאינו מחוייבים בקריאה רק בהבאה לבד. הבאה לבדה מוציאה מידי איסורן. מה שאין כן הכא דאפי' לא הי' מחוייבת בחליצה כלל היתה אסורה לשוק דזקוקה ליבום על כן כל שאין כאן חליצה כתקנה אסורה וזה פשוט וברור]: ג) נחזור לענינינו דמוכח מדברי כולם דחרש בר חיוב הוא. וקשה למה לא יוציא אחרים דחשיב תקיעת חיוב משום ערבות כנ"ל. על כן נראה לי מוכח דהיינו טעמא דלמאן דאמר לא השמיע לאזנו לא יצא. ולא חשיב דיבור לצאת בו. על כן גם השומע ממנו חשוב כעונה עצמו. כמו הקורא עצמו דלא חשיב מדבר גמור. כמו כן השומע ממנו לא חשוב מדבר גמור ולפי"ז הוא הדין כשהקורא אוטם אזנו ואינו שומע דהשומע ממנו הוא הדין והוא הטעם: ד) ונראה לי ראי' לזה מהא דמבואר בסוגיא פ"ב דמגילה דלמאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא. מכל מקום לכתחילה אין החרש יכול לקרות המגילה להוציא אחרים. ואי אמרת דחסרון ופסול החרש משום דלאו בר חיובא להוציא אחרים. הא בקריאה בר חיובא הוא כיון דאין שמיעה מעכב. ובשמיעה מה בכך דלאו בר חיובא הוא הלא שומעים בעצמם [איברא דקושיא זו קשה בשופר למה שכתב הטור דבשופר נמי תרתי בעי' תקיעה ושמיעה. והא דהשומע לבד יוצא משום דשומע כעונה. וכן מוכח בר"ן פ"ק דפסחים שהקשה מה שנא דבשופר מברכין לשמוע ובמגילה על מקרא. ואי אמרת דבשופר אין צריך לטעמא דשומע כעונה. אם כן מעיקרא לא קשה מידי]. אלא ודאי דכיון דלכתחילה צריך לשמוע על כן לא חשוב קריאה גמורה לצאת בו לכתחילה וכמו שכתבתי: ה) עוד ראי' מדברי התוס' שהקשו אהא דתוקעין וחוזרין ותוקעין יעבור על בל תוסיף וחשיב זמני' כיון דאילו מיתרע לי' ציבורא אחרינא הדר תקע להו זמני' הוא. ואי אמרת דהתוקע אף שלא שמע בעצמו מוציא אחרים. א"כ שוב אינו בר חיוב על השמיעה רק על התקיעה ותקיעה בלא שמיעה אינו כלום לצאת. והוא הדין לעבור. אלא ודאי דתוקע שלא שמע אינו מוציא אחרים: ו) שוב ראיתי בתשו' שבות יעקב חלק ב' חלק אורח חיים סי' ל"ג שכתב בפשיטות דלמאן דאמר לא השמיע לאזנו לא יצא. אם החזן כבדו אזניו משמוע רק אם בקול גדול יצעקו אליו. אם החזן קרא בקול בינוני באופן שבודאי לא שמע בעצמו אינו מוציא אחרים. הרי דאף שבקול גדול ישמע ואם כן מחוייב בשמיעה. מכל מקום כיון שלא שמע ממש אינו מוציא וכמו שכתבתי. אך ראיתי להגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בתשו' סי' ז' שהוקשה לו בדין חרש שאינו מוציא בשופר וכן במגילה למאן דאמר לא השמיע לאזנו לא יצא. מ"ש מהא דאם יצא מוציא. ותי' דכיון דאינו מחוייב אינו