אבני נזר אורח חיים תצא

משום מצוה. שהרי צנור שעלו בו קשקשים ממעכן כלאחר יד. דכלאחר יד במקום פסידא לא גזרו. ואילו כלאחר יד בשופר לא התירו לתקנו כלאחר יד: ד) אך לפי זה גם במילה יאסור שבות דשבות. דמה אמרת שאני מילה דהיא גופה דחיא שבת. הא במקום פסידא שרינן טפי ממה שהתירו במקום מצוה שדוחה שבת, שהרי חתיכת יבלתו ביד דחשיב כלאחר יד לא התירו בפסח ותמיד. כדאיתא שלהי עירובין. ובמקום פסידא שרינן כלאחר יד כנ"ל ואם כן מדאסר שבות דשבות במקום פסידא. כל שכן במקום פסח ותמיד. והוא הדין מילה. והרי במקום מילה התירו בגמרא להדיא בינוקא דאשתפיך חמימי. על כרחין לומר דתוספות בשבת סבירא להו כמו שכתב רשב"א בשם מורו הרב. דמפרש הא דעירובין (דף ס"ח.) דולא שני לך בין שבות דאית בי' מעשה. היינו שנשתנה מכמות שהי'. ודלית בי' מעשה. היינו להביא חפץ ממקום למקום דלא נשתנה. ועל כן לתקן השופר שהוא שבות דשבות אסור ואפילו במקום מילה ופסח כהאי גוונא אסור. והיינו טעמא דאסור אמירה לגוי בכיבוי משום דנשתנה מקדמותו. ועל כן בסימן ש"ז לא הי' יכול להביא מתוספות שבת. דהתם בהוצאה מכרמלית קאי. ובזה מפורש בש"ס דמותר במקום מילה. על כן כתב הטור מתוספות גיטין דמחלקים בין שאר מצוות למילה: ה) ונראה דכאן לא הי' יכול להביא מתוספות גיטין דמחלקין בין מילה דהיא גופה דחיא שבת. דהא שופר נמי דוחה תקיעה שהוא שבות כדאיתא סוף פרק ואלו קשרים. אלא דהוא שבות קל. דאית בי' תרי היתירא מדאורייתא. אחת שלא היתה במשכן. הב' משום שהיא חכמה ואינה מלאכה ואפילו היתה במשכן לא הי' אסורה מן התורה. עיין ר"ן ריש שבת. מכל מקום לא קיל טפי מאמירה לגוי לעשות כלאחר יד. דגם כן אית בי' התירא. שאינו עושה בעצמו ושהוא כלאחר יד. שאפילו הי' עושה בעצמו הי' מותר מדאורייתא. וכיון שהיא גופה דוחה איסור כיוצא בו. הכי נמי נתירנו עתה. ואף דמילה חמיר טפי שדוחה גם איסור תורה. הא אנן בשבות דשבות קיימינן. וזה דוחה המצוות תקיעה. על כן כתב מתוספות שבת דמדבריהם מוכח דאין מתירין שבות דשבות אפילו במקום מילה. רק היכי דלא נשתנה כמו בהוצאה: ו)ובעיקר מחלוקת הרמב"ם עם התוס' ורמב"ן. שהרמב"ם סובר שמתירין שבות דשבות בכל מצוה. ותוספות מחלקים דדוקא במילה שהיא גופה דוחה שבת. נראה דרמב"ם לשיטתו שכתב בפרק ב' מהלכות שופר הלכה ו' מן הדין הי' שיתקעו שופר בשבת. שהשופר מן התורה ותקיעה שבות. אלא שגזרו שמא יעבירנו. ולפי שיטתו צריך לומר דגזירה שמא יעבירנו חמיר משבות. מאחר שגזרו ביחוד במקום מצוה של חובה. מתוך שבהול לעשות, המצוה יבא לידי העברה ארבע אמות. ולפי זה הא דמקשה אביי לרבה עירובין (דף ס"ז:) מהזאה שבות שאינה דוחה. אי אפשר לומר דמהזאה דפסח אקשי לי'. שהרי בפסחים (דף ס"ט.) מפורש הטעם משום שמא חמור יעבירנו כמו שכתב הר"ן פרק ר' אליעזר דמילה. בהא דלא גזרו במילה שמא יעבירנו. משום דחברי' מדכר לי' ודוקא שופר ולולב שהכל טרודין. והזאה דפסח משום שהכל טרודין עיין שם. ואם כן הזאה דתרומה שאין הכל טרודין לית בי' משום שמא יעבירנו. רק משום דמתקן מנא. מזה הקשה אביי. ואם כן חזינן דלא מחלקינן בין שאר מצוות למילה. ורב יוסף שני לי' דיש חילוק בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דאין בו מעשה. מבואר דבאין מעשה אפילו בשאר מצוות דחי. דהא רב יוסף שני דלא דחי הזאה משום דיש בו מעשה. אבל אם לא הי' בו מעשה הי' דוחה ועל הזאה דתרומה קאי כנ"ל: ז) ולרש"י עירובין (דף ס"ח.) דפירש דמהזאה דפסח אקשי לי' אביי. צריך לומר דסבירא לי' שמא יעבירנו לא חמיר משאר שבות. ומה שהי' דוחה שבות דתקיעה לולי הטעם דשמא יעבירנו [דאין לומר דאם כן גם ביום טוב לא נתקע. דליתא דהא ביום טוב איכא ממה נפשך אם יום טוב הוא שפיר דוחין. שהרי היכי שבקיאין בקביעא דירחא אין גוזרין שמא יעבירנו גבי לולב. ובשופר דגזרינן הוא משום שאין בקיאין רק בבית הוועד. ואם כן ביום טוב איכא ממה נפשך והדברים עתיקים] צריך לומר דתקיעה קל משאר שבות כמו שכתב הר"ן ריש שבת דחשיב רק עובדא דחול. [ואין להקשות לפי שיטה זו דשמא יעבירנו לא חמיר משאר שבות ואף על פי כן אינו דוחה. מהא דשבת (דף קכ"ח:) דאתי צער בע"ח דאורייתא ודחי מבטל כלי מהיכנו דרבנן [ומהא דשופר אין עולין באילן לא תקשי להא דשבת. דבהא יש לומר כמו שחילק הלחם משנה בהא דרמב"ם. דמהראוי הי' שידחה שבות דתקיעה אף דאין עולין באילן. שאני הכא דבעידנא דמיעקר שבות. מקיים העשה. הכי נמי יש לומר בהא דשבת. אך להנ"ל קשה] יש לומר שאני שבות דמבטל כלי מהיכנו. שהוא משום דמחזי כבונה או כסותר. והוא אינו מתכוין לבנות ולסתור. אלא שממילא נעשה כך. זה שבות קל מאוד. כעין שהתירו ביום הכיפורים שבות דרחיצה וסיכה כל שאינו מתכוין לתענוג. וכבר בארתי זה במקום אחר]: ח) מיהו מהא דפסחים (דף ס"ט.) דמקשה מכדי הזאה טלטולי בעלמא הוא תדחי שבת משום פסח. ומשום שמא יעבירנו משמע דשמא יעבירנו חמיר משבות דהזאה [דהוא שבות בלא טעמא דשמא יעבירנו כמו הזאה דתרומה. וכן הזאה דכהן גדול בימי הפרישה שאינם דוחים שבת אף דלא שייך טעמא דשמא יעבירנו דאין הכל טרודים כדברי הר"ן הנ"ל. אלא דמכל מקום אסורים משום דמיחזי כמתקן גברא כמו שפרש"י במשנה דריש אלו דברים] הנה דחמיר משאר שבות כשיטת רמב"ם הנ"ל: ט) מיהו יש לומר דלעולם שמא יעבירנו אינו חמיר משאר שבות אלא דשבות דהזאה קל. וטעמא רבה יש בהא. שהרי בשעת הזאה עוד אינו מתוקן כלום עד שיטבול אחר הזאה. והטבילה מותרת משום דנראה כמיקר. ותדע דעל כרחך צריך לומר כן דאי הוא כשאר שבות. בפשיטות לא נדחה כמו חתיכת יבלתו ביד. אלא ודאי הוא שבות קל מאוד ואפילו משבות כלאחר יד: