אבני נזר אורח חיים תצ

מה שכתבו התוספות מנחות (דף ל"ב) דתפילין דמכוסין בעור לא שייך בה נוי יעוין שם. ועל כן כיון שאין שופר אלא למצוה ובשעת מצוה מקום הנחת פה מכוסה בפה התוקע. אין בו משום לנאותו. ולעולם אם הרחיק פיו כשר דלא בעי נגיעה. ודוקא צפהו זהב דזהב מפסיק. ומשום לנאותו אין בו כיון דמכוסה: סימן תלו. א)תוספות בד"ה ניקב וסתמו הכריחו דמעכב התקיעה היינו לאחר שסתמו מלישנא בתרא דמכשיר בנשתייר רובו לר' נתן והוא הדין לרבנן. ואם כן מתניתין אמאן תרמי' אי אמרת דמעכב קודם שסתמו קאמר. דעל כרחך אפי' בנשתייר רובו מעכב קודם שסתמו: ב) ולפי עניות דעתי לכאורה יש לומר דר' יוחנן דוקא לר' נתן מכשיר בנשתייר רובו דהא מה דמכשיר בנשתייר רובו הוא משום דהרוב קול הוי מהשופר וכמו בכל תערובת דאזלינן בתר רוב. והנה מחלוקת חכמים עם ר' נתן דרבנן פוסלים אפילו בנסתם במינו משום שני שופרות כמו שכתבו התוספות והרמב"ן. ור' נתן סובר דוקא בסתימה שלא במינו דהוי קול שופר ודבר אחר. והשתא דוקא לר' נתן איכא לאפלוגי בין נשתייר רובו דקול דבר אחר שהוא המיעוט בטל לקול שופר שהוא הרוב. אבל לרבנן דהפסול משני שופרות. וכיון דצירופם עושה הפסול לא שייך ביטול כמו בכלאים כיון שכולו איסור ואין כאן מבטל: ג) אולם לאחר העיון זה ליתא דאם כן יקשה לפי מה שכתב הרמב"ן בטעמא דר' נתן דמכשיר במינו משום דמין במינו אינו חוצץ. ואם כן בשלא במינו. שוב יפסול משום שני שופרות ואפילו בנשתייר רובו יפסול. ועל כרחין דהכא דהסתימה לבד אינו שופר והשופר שניקב הוי שופר בלא הסתימה. חשיב השופר רק שופר אחד. ואין הסתימה עושהו שופר שני. כיון דמבלעדו אין כאן שופר כלל. רק הסתימה פסול דהוא הוי יותר משופר אחד. וזה מדוייק בדברי התוספות וקול שופר אחד אמר רחמנא. ומה שהוא יותר משופר אחד פסול. ועל כן שפיר בטל הסתימה לגבי השופר אפילו הפסול משום שני שופרות: סימן תלז. א) בדין ניקב וסתמו שלא במינו פסול. כתב הטור בשם בעל העיטור שאם נשתייר שיעור תקיעה ממקום הנקב עד הנחת פה כשר כמו בנסדק לרחבו. וקשה שהרי בעל העיטור הוא הסובר בנסדק לרחבו אפילו נשתייר שיעור תקיעה ממקום הסדק לצד הרחב גם כן כשר. ולמה צריך כאן לצד הפה דוקא. ועוד שהרי בעל העיטור הביא הירושלמי דשופר נקוב כשר. אם כן מה נפקא מינה בין נשתייר שיעור תקיעה או לא. הא לעולם נשתייר שיעור תקיעה דכל זמן שלא סתמו הא כשר: ב) ונראה ליישב על פי מה שכתב בעל המאור בהא דוכי חמתה מרובה מצילתה מה הוי הא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. בעל המאור דכי הניח מעט סכך עד שבצירוף האילן הוי צילתה מרובה. הרי הוכשרה הסוכה ונעשית צילתה מרובה על ידי האילן הפסול. וסכך שהוסיף אחר כך כמאן דליתא כיון שכבר הוא צילתה מרובה יעוין שם: ג) והנה הרמב"ן בחי' כתב דאף דשופר נקוב כשר. מכל מקום מקום הנקב אינו מצטרף לשיעור יעוין שם. ועל כן כשסתמו שלא במינו ואין שיעור תקיעה עד הנקב וסתמו. וכשהקול יוצא מפיו עד שיעור תקיעה בצמצום הרי נעשה קול שופר על ידי סתימה שלא במינו. שאלמלא סתמו הרי מקום הנקב אינו מצטרף ואין כאן קול שופר. דבציר לי' שיעורי'. ומה שהקול יוצא להלאה משיעור שופר אינו מועיל כלום. שכבר נעשה קול שופר שלם בצירוף השלא במינו, על כן צריך שיהי' שיעור שופר מפה עד הנקב. דשוב אין הסתימה מועיל כלום. שכבר נעשה קול שופר בהכשר קודם שהגיע הקול למקום הסתימה: סימן תלח. א) בהא דאין חותכין את השופר לתקנו בין בדבר שיש בו משום מלאכה בין בדבר שיש בו משום שבות כתב הטור בסוף סימן תקפ"ו בשם ר' יונה דמותר לומר לגוי לעשותו. דשבות דשבות במקום מצוה שרי והתוספות לא כתבו כן במס' שבת (דף קכ"א) עד כאן לשונו: ב) ותמיהני דהכי איתא שם בתוספות. בהא דגוי שבא לכבות אין אומרים לו כבה. אפילו בדבר שהוא משום שבות אסור אמירה לגוי כדמוכח בעירובין (דף ס"ז:) בינוקא דאשתפוך חמימי ע"כ. והיינו מדלא שרי להביא מחצר שאינה מעורבת אלא משום מצוה. אבל שיהי' אסור במקום מצוה אין זכר בתוספות. והי' לו להטור להביא מתוספות גיטין שחולקים בין במקום מילה דהיא גופה דחיא שבת הוא דמותר שבות דשבות ולא במקום שאר מצוות וכן כתב הטור בסימן ש"ז ובסימן של"ח. ובסימן של"ח כתב הטור ואני כתבתי. מבואר שעיקר דעתו כן. ואם כן למה בנידון דידן עזב סברת תוס' גיטין הנ"ל ותפש טעם אחר מתוספות שבת התמוה. ועוד למה בסימן ש"ז לא כתב מדברי תוספות דשבת: ג) וליישב נראה דראיית הטור מתוספות שבת הוא מדכתבו תוספות זה על אין אומרים לו כבה. והיינו דסבירא להו להתוספות אמירה לגוי לכבות לא הוי שבות גמור רק שבות דשבות. משום דכבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. הביאו ראי' דשבות דשבות גם כן אסור. מכל מוכח מדכתבו תוספות זה על אומרים לו כבה. דסבירא להו אמירה לגוי בכבוי לא חשיב רק שבות דשבות [ודלא כר"ן פרק חבית דמלאכה שאינה צריכה לגופה חמיר משאר שבותים דאין הכל בקיאין בין צריכה לגופה לאינה צריכה לגופה] ומדאסר במקום פסידא. כל שכן במקום מצוה. שהרי משום פסידא שרינן טפי