אבני נזר אורח חיים תפט

דכשאין בכל אחד כשיעור ג"כ יצא מתורת שופר לגמרי ומרישא שמעינן דלא מהני דיבוק ולא סבירא לי' החילוק שחלקנו בין רישא דאין שם שופר בין צריך הדיבוק רק לעשותו שיעור. ואם כן נסדק לרחבו לא מהני דיבוק. סוף דבר לשיטת הריטב"א קשה בניקב וסתמו בתרתי מנסדק לארכו ומנסדק לרחבו: ז) אך הריטב"א בד"ה ניקב וסתמו דנפחת רובו לאו היינו רוב בניינו אלא רוב רחבו באותו צד שהנקב בו עיין שם. וא"כ לא קשה מידי. דלאו היינו נסדק לארכו דרק רוב רחבו נפחת. ולא גם כן נסדק לרחבו דלאו רוב היקפו אלא לאותו צד שהנקב בו: ח) אולם הריטב"א יחיד בדברים אלו וכל הפוסקים אית להו נפחת רובו או מיעוטו כפשטו ומוכרח דנסדק רובו לארכו באמצע ושני צידיו שלמים כשר גם מוכרח נסדק לרחבו מהני דבק: סימן תלה. א) בדין ניקב וסתמו דעת הרא"ש דפלוגתא דר' נתן ורבנן במעכב התקיעה. והיכי דאינו מעכב התקיעה אפי' סתמו שלא במינו כשר. והיכי דמעכב התקיעה קי"ל כר' נתן דבמינו כשר. והוא שנשתייר רובו כלישנא קמא דר' יוחנן. וטעמא דמילתא דהיכי דאינו מעכב וחזר קולו לכמות שהי' קודם שניקב חשיב קול שופר שמתחילה. ולא חשיב קול שופר ודבר אחר והיכי דמעכב מכל מקום כשר במינו. ולא חשיב שני שופרות כיון דסתימה בפני עצמו לא הוי שופר ואילו השופר בלא הסתימה הוי שופר. דשופר נקוב הא כשר על כן חשיב שופר אחד [וכהא דפרק קמא דסוכה היכא דתחתונה צילתה מרובה ועליונה חמתה מרובה תחתונה כשירה. ולא אמרינן דתחתונה שסכך שלה הוא סכך שהרי צלתה מרובה פוסלת את עליונה שהתורה לא הכשירה יותר מסכך אחד. וכיון שעליונה נעשה סכך פסול. שוב יפסול כנגדו כמבואר בפוסקים היכי דסכך פסול על גבה מלמעלה שחמתה מרובה מצילתה פוסל הסכך כשר שכנגדה מלמטה. ואינו כשר אלא אם כן אפי' ינטל הסכך כשר שכנגדה נשאר צילתה מרובה. אלא ודאי כיון שעליונה אינה סכך ולא הוי שני סככים שניהם כשרים. הכא נמי כיון שהסתימה בפני עצמו לא הוי שופר ולא הוה שני שופרות. השופר וגם הסתימה כשרים]: ב) אבל הרמב"ן סבירא ליה דלרבנן לעולם פסול אפי' במינו ואינו מעכב עכשיו את התקיעה שחזר קולו לכמות שהי'. ולר' נתן דקיימא לן כוותי' לא מתכשר אלא במינו ואינו מעכב והוא שנשתייר רובו כלישנא קמא דר' יוחנן. וטעמא דמילתא דאף דאינו מעכב עכשיו לאחר הסתימה את התקיעה היכי דסתמו שלא במינו פסול דהוי קול שופר ודבר אחר כיון דנשתנה קולו מכמות שהי' לאחר שניקב קודם סתימה דתחילה הי' מעכב. והיכי דמעכב אף במינו פסול דהוי שני שופרות ואף דהסתימה לבד אינו שופר. מכל מקום מה שהוא יותר משופר אחד פסול. שהתורה לא הכשירה אלא שופר אחד. וכששומע קול שופר וקול הסתימה קול פסול מעורב בו [ולא דמי לפרק קמא דסוכה הנ"ל. דהתם אין הפסול משום שני סככים אלא משום סוכה תחת סוכה ותדע דהא אם אין התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה תחתונה כשירה]: ג) איברא דלפי זה קשה במינו ואינו מעכב נמי יפסול כיון דנשתנה מכמות שהי' קודם סתימה הוי קול שני שופרות. על כן חידש הרמב"ן דכיון דעכשיו אינו מעכב אין סופו לינטל. וכיון דמינו הוא גם כן ומין במינו אינו חוצץ בטל אל השופר והוא שופר אחד אבל הרא"ש לית לי' סברת הרמב"ן הנ' דבטל לגבי שופר. ועל כן הקשה הר' אלי' מזרחי על הרא"ש מצפהו זהב יעיין שם בבית יוסף. ולשיטת הרמב"ן לא קשה מידי דלא כספר בית ישראל שהרכיב סברת רמב"ן עם שיטת הרא"ש. ומכח זה השיג על הט"ז יעיין שם. ודברי הט"ז נכונים]: ד) ויש לעיין לדעת הרמב"ן הא דפסול שלא במינו אף שאינו מעכב אם הטעם דשלא במינו חוצץ ואינו בטל. או יש עוד טעם דביטול לא מהני אלא לאפוקי משני שופרות. דביטול משוי להו חד. ואכתי שלא במינו פסול משום קול שופר ודבר אחר: ה) ונראה להכריע כסברא קמא. שהרי ללישנא בתרא דנשתייר רובו אפי' שלא במינו כשר. על כרחין דשלא במינו נמי בטיל אל השופר ולא חשיב קול שופר ודבר אחר. הא כתב דלישנא קמא סבירא לי' דוקא במינו בטל אל השופר דמין במינו אינו חוצץ. אם כן מהיכי תיתי נשוי פלוגתא חדשה בין לישנא קמא ללישנא בתרא. וכן להיפוך אם לישנא קמא סבירא ליה דלא מהני ביטול אלא לשויי חד. א"כ מנא לי' לרמב"ן לשויי פלוגתא חדשה בין לישנא קמא ללישנא בתרא. דלישנא קמא סבירי לי' דווקא במינו בטל. כיון דלישנא בתרא על כרחין סבירא לי' להיפוך. וטעמא דלישנא קמא דפליג הוא כפשטא דלא מהני ביטול אלא לשויי חד. אלא ודאי הא ליתא דהיכי דבטל חשיב שלא במינו כאילו הי' שופר. וכן משמע מרשב"א שהקשה וצפהו זהב [והוצרך לתרץ דכיוון דלא צריך לזהב אין הזהב בטל] ולא תירץ כפשטו דזהב הוי שלא במינו אלא ודאי משום דלנאותו אינו חוצץ ובטל אל השופר הוה לי' שלא במינו כמינו: ו) ובמה שכתבתי לפרש דברי רשב"א דצפהו זהב חשיב כבמינו נראה לפרש דברי הרמב"ן שכתב טעמא דצפהו זהב במקום הנחת פה פסול משום דהתוקע מכניס קצתו בפיו והוי חציצה בין התוקע לשופר ולמד הרמב"ן מזה שאם הרחיק פיו משופר פסול ולכאורה קשה דמה זה דמיון התם יש דבר המפסיק. וכן מוכח בכמה דוכתין דכשיש דבר המפסיק גרע: ז) אך להנ"ל יש לומר על פי מה שכתב הרמב"ן בפרק ג' דבכורות דהא דמין במינו אינו חוצץ הוא דווקא היכי דלא בעי נגיעה ממש. אבל היכי דבעי שיגע ממש גם מינו חוצץ. והוא הדין דיש לומר כן לענין להנאותו. ועל כן מוכיח הרמב"ן מדצפהו זהב חוצץ אף דכל לנאותו אינו חוצץ. על כרחין דהכא בעי נגיעה ממש ואם הרחיק התוקע פיו פסול על כן גם לנאותו חוצץ. ובחי' על מנחות בדף כ"ד נתבארו הדברים היטב בעזרת השם: ח) ולפי מה שכתבתי יש לדחות ראיות הרמב"ן לפי