אבני נזר אורח חיים תפח

בשפופרת. מאי שנא ממפלת חתיכה ודם אגור בתוכה טמאה התם דרכה לראות דם בחתיכה. הכא אין דרכה לראות דם בשפופרת. פירש רש"י בחתיכה בבשרה קרינא בי' דמין במינו לא חייץ. ואינו מובן. דאם כן למה לי' לחלק חתיכה אורחא שפופרת לאו אורחא. תיפוק לי' חתיכה מין במינו שפופרת אינו מינו. גם אינו מובן אחר כך בסוגיא דפירש רש"י תנא קמא מטהר מחתיכה משום חציצה ופלי פלויי שנוגע ברחם טמאה. הא מין במינו אינו חוצץ: ח) אך הדבר ברור דרש"י פירש אין דרכה לראות בשפופרת שאין דרכה לראות בחציצה. וכן פירשו תוספות ורמב"ם. וקשה לי' לרש"י הא דרכה לראות בחתיכה. הרי דרכה לראות בחציצה. וא"כ מה נפקא מינה בין חתיכה לשפופרת. לזה תירץ רש"י דמין במינו לא חייץ. ונהי דמכל מקום חשיב כאויר ודרכה לראות בהפסק אויר. מכל מקום אין דרכה לראות בדבר ממש מפסיק. ועל כן תנא קמא דמטהר בחתיכה דסבירא לי' אין דרכה לראות בחתיכה וכן קיימא לן להלכה] לא מהני הא דמין במינו. דמכל מקום נידון בהפסק אויר ואין דרכה לראות בהפסק אויר. וכך הם דברי הרב בקונטרס אחרון. ועל כן למה דס"ל תחילה דרכה לראות בחתיכה פירש רש"י דמין במינו דנידון בהפסק אויר וזה דרכה. מה שאין כן בשפופרת ממש מפסיק אין דרכה. אך למה דקיימא לן אין דרכה בחתיכה אין דרכה בהפסק אויר. ולמאן דאמר דרכה בחתיכה וחתיכה כהפסק אויר. הרי דרכה בהפסק אויר. נמצא מסוגיא זו ראי' ברורה לשיטת הרמב"ן ז"ל: ידידו הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן תלד. בדין שופר שנסדק. א) במכילתין (דף כ"ז) בתוס' ד"ה נסדק לאורכו העלו דלארכו לא מיפסל אלא אם כן נסדק מראשו לסופו על פני כולו. וצריך להבין מנא להו הא. אימא דרובו ככולו: ב) ונראה דהוכיתו כן מניקב וסתמו במינו דכשר כל שאינו מעכב עכשיו התקיעה אם נשתייר רובו. והא אפי' נשתייר רובו ולא נפחת רק מיעוט השופר. אם נשאר רק רוב מצומצם יש נקב וסדק ברוב אורך השופר. וכן ברוב רחבו אף שבכל שטח השופר הוא רק מיעוט. ואמשול לך משל בשטח ששה על ששה ונטל ארבעה על ארבעה. הרי נפחת מיעוט השטח ששה עשר לעומת שלשים ושש. ומכל מקום באורך השטח וכן ברוחב ניטל רוב ארבע מששה. והטעם בזה. שהרי נשאר מקום באורך וכן ברוחב שלא נפחת כלל על כרחך נשאר רוב השטח אף שבמקום שנפחת נפחת רוב באורך וברוחב. וכן הענין הזה בשופר גם כן: ג)והנה מהא דהרי הוא נסדק ברובו לרחבו לא קשיא. כיון שדבקו ולא נזכר בגמרא דלא מהני דיבוק בנסדק לרחבו. ודווקא נסדק לארכו דבטל מיני' שם שופר. שפיר לא מהני לשויי דיבוק שופר דפנים חדשות בא לכאן. וכאילו לא הי' שופר מתולדה. מה שאין כן נסדק לרחבו דהוי שופר ולא צריך הדיבוק אלא לצרף השיעור. אבל קשה מהא דהרי הוא נסדק לארכו דמפורש במשנה דלא מהני דיבוק. ואם שיעור נסדק לארכו ברוב. למה יכשר נפחת מיעוטו וסתמו הא הוי שופר שנסדק ודבקו דפסול. אלא ודאי מוכח דלארכו אינו פוסל אלא אם כן נסדק כולו: ד) וראיתי בחי' הרמב"ן שכתב לרחבו פירש רש"י ז"ל שנסדק כל הקיפו לרחבו ומסתברא רובו ככולו מיהו בלישנא בתרא דר' יוחנן מכשירין נפחת רובו וסתמו במינו ואילו כולו היינו נסדק דפסול. אלא דהתם כיון ששני ראשין שלמים כשר אבל ברחבו רובו ככולו דהא כניטל הוא ולהחמיר עכ"ל. והנה הוקשה לו להרמב"ן ז"ל קושיא הנ"ל אלא שהי' מקשה רק מלישנא בתרא דר' יוחנן ואנן כתבינן דגם מל"ק קשה. ותירץ הרמב"ן דלארכו לא מיפסל ברובו כיון ששני ראשין שלמים. וביאור הדברים עפ"י מה שכתב הרוקח לחלק בין נסדק לארכו בין נסדק לרחבו דכהאי גוונא מצינו בגרגרת פסוקת הגרגרת לרחבו ברובו לארכו אם נשתייר משהו למעלה ומשהו למטה כשירה עיין שם. וזה שכתב כאן ששני ראשין שלמים הרי נשתייר למעלה משהו ומשהו למטה וכשר כמו בגרגרת. והנה הוקשה לרמב"ן מניקב לנסדק לארכו ותירץ כיון ששני ראשין שלמים. ואכתי קשה מנסדק לרחבו. וצריך לומר כמו שכתבנו דנסדק לרחבו מהני דבקו: ה) אך את זה ראיתי בחי' הריטב"א במתני' דשופר שנסדק ודבקו וזה לשונו ודווקא כולו או רובו דמיעוטו המפוזר מב' צדדיו לב' הפיות לא חשיב. משמע להדיא דאפי' ב' צדיו שלמים ונסדק רובו באמצע פסול. ואם כן קשה מניקב וסתמו. הא הוה לי' נסדק ודבקו: ו) עוד כתב הריטב"א דדיבוק שברי שופרות [בסוף הדיבור] וזה לשונו דשברי שופרות היינו שופרות גדולים שיש בכל שבר כשיעור. דאילו בשברי שופר שאין בכל אחד כשיעור כבר יצא מתורת שופר לגמרי ומרישא שמעינן שהוא פסול. הנה מבואר מדבריו