אבני נזר אורח חיים תפז

ג) עוד יש לומר לפי מה שכתבו התוס' מנחות (דף ל"ב:) וזה לשונם אבל תפילין דמחופין בעור לא שייך בהו נוי. ועל כן במקום הנחת פה לא שייך נוי. דאין נוי מצוה אלא בשעת מצוה והכא בשעת תקיעה מכוסה בפי התוקע: ידידו דו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן תלג. ב"ה יום א' וישב תרס"ג לפ"ק שנית להרב הגאון הנ"ל בענין הנ"ל א) מה שכתב על מה שכתבתי דצפהו זהב במקום הנחת פה לא שייך בי' לנאותו אינו חוצץ כיון שמכוסה בפה התוקע. וכתב מעלתו שאינו מבין שהרי חציצה בלולב הוא במקום שאוחזו בידו ומכוסה ביד. אינו קושיא כלל דאטו האגד נוי מצד עצמו. רק מצד שהמינים מתחברים יחד. וזה הוא אף שלא במקום אחיזת ידו. אך כך יש לו לומר שבשעה שאוחז בלולב ומיניו אינו ניכר אם המינים מתחברים בעצמם כי בלאו הכי היד מחברם: ב) אך באמת ענין ואנוהו דלולב. אינו משום נוי במראה כלל ותדע דהא רש"י כתב דחובה לאגדו בקשר גמור משום ואנוהו. וכן דעת הראב"ד בתמים דעים ורא"ם בספר יראים. ומה נוי יש בקשר יותר מבעניבה או כאגודה של ירק: ג) אך הענין דבירושלמי סוכה פרק ג' הלכה ז' דאלו נאמר וכפת הי' צריך לאחוז האתרוג והלולב ביד אחד עיין שם. ממילא לולב ומיניו כיון דכתיב ווין ביניהם צריך לאחוז הג' מינים לכתחילה ביד אחד שיהי' לקיחה אחת. ושוב משום ואנוהו חובה לאגדן שיהי' לקיחה אחת לגמרי. דומה למה שאמרו בפרק ערבי פסחים דמצוה לאכול מצה לתיאבון משום הידור מצוה. כיון דאכילה הוא רק כשנהנה [הנאת גרונו להלכה הנאת מעיו לריש לקיש] חשיב הידור מצוה כשנהנה יותר. הכא נמי כיון דמצוה לכתחילה לקיחה אחת ביד אחד הוי הידור מצוה אם הם אחד יותר. ועל כן סבירא לי' לרש"י וסייעתו דלא הוי אחד לגמרי רק על ידי קשר גמור. והכין ברירא דהא מילתא ). ובמק"א ביארתי הדברים באר היטב. נמצא דהידור זה אינו הידור דמראה. ואין נפקא מינה אם נראה או אינו נראה: ד) ולענין מה שכתבתי דלנאותו דאינו חוצץ. מכל מקום אין דינו כנוגע רק נידון כאויר. וכמו שכתב הרמב"ן במין במינו אינו חוצץ. על זה הקשה כבוד תורתו מלולב וכי סלקא אדעתין שאם אויר מפסיק בין ידו ללולב יחשב לקיחה. וזו שאלת נערים שאם אויר ממש מפסיק אינו אוחזו בידו כלל. כי יפול מידו. אך זה שאוחזו בידו אלא שאינו נוגע יצא כיון דמין במינו. או לנאותו. נחשב כאויר ומכל מקום אוחזו בידו: ה) ואשר הביא ראי' מהניח כלי שרת בתוך כלי שרת וקיבל בו הדם דמין במינו אינו חוצץ אף דהתם צריך נגיעה ממש והפסק אויר פוסל כמו בנכנס לו רוח בחוך בגדו. ועוד קל וחומר. במחילת כבוד תורתו אשתמיטתי' ש"ס ערוך זבחים (דף כה:) נפתחו שולי מזרק קודם שהגיע הדם לאויר כלי מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא. ופירש רש"י כגון זה שמתחילה הי' עומד ליפחת שולי מזרק. אבל אם נפחתו לאחר שהגיע לאויר כלי לא מבעיא דמשנכנס לתוכו הוה קבלה. עד כאן. הנה מפורש דאין צריך ליגע כלל. ומעודי קשה לי הא דמנחות (דף י"א) דבקי' לקומץ בדפני' דמנא כו' עיין שם. מה מבעיא לי' הא נתינה בכלי במקום קבלת הדם. וכשם שקבלת הדם די באויר. כך הקומץ. ובאמת הרמב"ם מפרש שם דלאו לענין הכלי שמקדש בו. אך לפירוש רש"י צריך עיון למה ישתנה הקומץ מדם. מכל מקום בדם מפורש בזבחים דאין צריך ליגע. וניחא הא דהניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם: ) ו) ואדרבא מסוגיא זו מתברר סברת הרמב"ן לפי מה שכתב המבי"ט בקרית ספר הא דמין במינו אינו חוצץ ילפינן לה מהא דפשיט שם בעיא דמזרק מברייתא דאשר ישרתו בם בקודש שני כלים ושירות אחת. ומינה יליף מין במינו אינו חוצץ. וכיון דבקבלה א"צ ליגע כנ"ל. אין לנו ללמוד במקום שצריך ליגע: ז) ואשר הקשה מרואה דם בחתיכה דפירש רש"י דמין במינו אינו חוצץ. אף דהרב כתב בקונטרס אחרון סי' קפ"ג סק"ד דרואה דרך אויר בלי נגיעת בשר טהורה. לא יצא ידי חובת עיון. ואדרבא מסוגיא זו מוכח כרמב"ן דהכי איתא התם הרואה דם בשפופרת מהו אמר ליה טהורה. בבשרה ולא