אבני נזר אורח חיים תפו

אלי למה עזבתני דאין אומרים למדת הדין למה כו' ועל כרחך שם אל הוא חסד וכשצריך להזכיר מלכות דין ומזכיר חסד ודאי הוי שינוי. ותדע דר' אלעזר הביא ראי' דיוצא מדכתיב ויגבה כו' והאל כו' אימתי ויגבה בימים שבין ראש השנה ליום הכפורים וכתיב והאל הקדוש נקדש בצדקה. ואינו מובן דמה זה ראי' לתפלה. אלא ודאי טעמא דרב משום דראש השנה יום הדין אין ההתגלות במידת אל חסד. ור"א הביא ראי' שגם בראש השנה יש התגלות למידת אל דהא בימים אלו כתיב והאל כו'. וממילא בברכת השנים בשינוי ממלך המשפט למלך אוהב צדקה ומשפט דלא שייך טעם זה לכולי עלמא יצא: י) אך זה אינו דהבית יוסף כתב בשם הר' מנוח דמלך אוהב צדקה ומשפט היינו שמתנהג עם ברואיו בצדקה ומשפט והוא גם כן חסד ודומי' דהאל: יא) מיהו יש לומר דשאני הכא שמזכיר גם כן משפט ודווקא אל מידת חסד לבד סבירא לי' לרב לא יצא. והר' יונה גם כן מחלק משום שמכל מקום הזכיר מלכות. אך קשה מהגמרא שמוכיח מרבה ורבה הא אמר המלך המשפט גם כן. ובמה שכתבתי נתיישב הדבר: יב) וקצת ראי' גם כן מדלא פליגי רבה ורב יוסף לענין דיעבד. דהוה אמינא ר' אלעזר מחלק בין לכתחילה לדיעבד. אך אם נאמר דבמלך אוהב לכולי עלמא בדיעבד יצא משום דבעי מפלגי גם במלך אוהב פליגי דלכתחילה: סימן תלא. ב"ה יום ג' יוד אלול סת"ר לפ"ק החוה"ש וכ"ט לכבוד בני וכו' מוהר"ש נ"י א) אודיעך משלומינו כו' בדבר המנהג לכסות השופר במפה עד אחר הברכה. ולכאורה יפלא הלא ראוי לקרב הברכה אל המצוה בכל מה דאפשר. ובתפילין מברכין מהאי טעמא בין הנחה לקשירה [וכן כתב הר"ן דעל כן לא תקנו ברכה בקידושי ביאה משום דאין לברך על המצוה אלא בשעה שמזומנת לפניו לעשותה. ואז הוא עמה במטה. ואסור משום לא יראה בך ערות דבר] ולמה ישתנה שופר: ב) ונראה לי דהנה בתשו' רמב"ם ששאלוהו מה בין ברכת על תקיעת שופר בין לשמוע קול שופר. והשיב דהמצוה בשמיעה לבד והתקיעה כעושה סוכה לישב בה על כן מברכין לשמוע. והדבר יפלא דאם כן השומע תקיעת חרש שוטה וקטן ואשה נמי יצא כמו סוכת גנב"ך. וכבר אמרתי בזה כמו בספר תורה אינו יוצא בספר שהניחו לו אבותיו. ואינו יוצא אלא בספר שכתבה הוא או שלוחו או שקנה אותה. מאחר שעשה מעשה. לא שהמצוה תבא מאלי'. הכי נמי בשופר אינו יוצא בשמיעה אלא אם כן עשה מעשה שישמע. היינו שתקע הוא או שלוחו. ועל כן מי שאינו בר חיוב שאינו נעשה שליח. כמו שאין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה אינו יכול לתקוע לו: ג) אך לפי זה לכאורה ה' יכול לברך על התקיעה שהרי מחויב לתקוע הוא עצמו או שלוחו כנ"ל. אך ברכה זו לא יהי' רק להתוקע לעצמו ולא להשומעים. כמו כל העושה מצוה על ידי שליח שבנו נימול על ידי אחר שהמוהל מברך. [ולא דמי למגילה שמברכין על מגילה דבמגילה אין השומע יוצא משום שליחות. דאם תמצא לומר דיוצא מטעם שליחות יהי' הדין דאפי' לא שמע כלל רק צוה את חבירו לתקוע בשבילו הי' יוצא כמו המברך עצמו שלא השמיע לאזנו. אלא ודאי דבדיבור לא שייך שליחות דהוי מצוה שבגופו. רק בשמיעה יצא דילפינן מקרא דשומע כעונה וחשוב כאילו קרא בעצמו. ועל כן גם השומע יכול לברך על מקרא מגילה. אבל שופר שאינו דיבור לא אשכחינן בי' שומע כעונה. אלא משום דמצוותו בשמיעה. והתקיעה הוא רק שיהי' השמיעה במעשה. והוי המעשה שחוץ לגופו שפועל השמיעה. ושפיר מהני שליחות על מעשה דתקיעה]. ועל כן אי אפשר שיברך השומע על התקיעה כמו שאין אבי הבן מברך על בנו שנימול על ידי אחר. על כן מברכין לשמוע. שברכה זו גם לציבור לא להתוקע לבד: ד) ובזה ניחא מה שמכסין השופר. דאם לא כן כשמברך על קול ולא על השופר הי' נחשב מעביר על המצוות לגבי התוקע. שהוא באמת יכול לברך על תקיעת שופר גם כן. על כן מכסין בשעת ברכה. גם יש לפרש לפי זה כמו שמכסין הפת בשעת קידוש שלא יראה הפת בושתו שאין מקדשין עליו. והכא נמי כיון שיכול לברך התוקע על השופר מכסין שלא יראה השופר בושתו: סימן תלב. ב"ה לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם אוצר בלום כל רז לא אניס לי' כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י: א) ראיתי מה שמקשה בספרו בסימן ג' בשופר צפהו זהב במקום הנחת פה פסול נימא כל לנאותו אינו חוצץ. אני רגיל ליישב בזה דברי הרמב"ן שלמד מזה שאם הרחיק התוקע פיו מהשופר ותקע לא יצא. ואינו מובן דצפהו יש כאן חציצה. אבל הרחיק אין חציצה רק שאינו נוגע. ותרצתי משום דלנאותו אינו חוצץ. אך כמו שכתב הרמב"ן פרק ג' דבכורות במין במינו דאינו חוצץ. מכל מקום במה דצריך שיגע אינו מועיל מין במינו. דמכל מקום אינו נוגע. כן יש לומר דסבירא לי' בלנאותו. ועיין ר"ח סוכה (דף ל"ז.) וזה לשונו אמר רבא כל לנאותו אינו חוצץ מין במינו הוא. יעיין שם. ועל כן צפהו זהב פסול אף דלנאותו הוא מכל מקום אין התוקע נוגע. ומוכח שפיר שאם הרחיק פיו משופר לא יצא: ב) והא דבצק שבסדקי עריבה העשוי לחזק כל השנה הוא כעריבה. ושרץ הנוגע בבצק נטמא העריבה. ולפי האמור הרי לא חשיב נגע בעריבה. היינו משום דאתרבי תורת יד בכלים כמו שכתב רש"י שבת (דף מ"ח:) ד"ה חיבור. וכיון שנעשה טפל לעריבה. לא גרע מיד העריבה דמקבל ומוציא טומאה: