אבני נזר אורח חיים תפד

דמקוואות ובמסכת ידים פרק ב' משנה ד' לחומרא ופסק כר' יוסי הרשב"א בתשו' והש"ך סימן ק"י. אך הבית יוסף שם בשם הר' מנוח משום דנטילת ידים עיקרו דרבנן. ובזה מיושב דבפרק בכל מערבין דטומאה אה דרבנן חשיב יש לו עיקר מן התורה. אבל נטילת ידים לחולין דשום טומאה אין פוסל בהם רק חכמים תקנו נטילה ודאי הוי עיקרו דרבנן. ולא אסר ר' יוסי במסכת ידים בספק אלא בתרומה וקדשים ככל סדר טהרות. ובזה חשיב יש לו עיקר מן התורה כבש"ס עירובין הנ"ל. מה שאין כן נטילת ידים לחולין לדידן דעיקרו דרבנן. וכיון דר' מאיר אפילו בעיקרו מן התורה מיקל. לא נפלוג מחלוקתם לומר דר"י אף באין לו עיקר מן התורה אוסר: ה) ובזה יתבאר הטעם דתשעה באב בין השמשות שלו אסור. דהנה באיסור דרבנן שנתערב חד בחד שניהם אסורין ואי אפשר להתיר זה משום ספק דרבנן וזה משום ספק דרבנן דאם כן יאכל האיסור ממה נפשך. ולהתיר הא' ולא השני גם כן אי אפשר. על כן אוסרין שניהם. וזה גם כן דין שני מדוכות ולפניהם שני קדירות דבשקדירה אחת אסורה ואחת מותרת ונפלו לפניהם שני מדוכות אחת מתבלין מותרין ואחת אסורין מדרבנן תולין לומר איסור לתוך איסור נפל. משום ספק דרבנן. אבל אם הקדירות שניהם מותרין. ונפלו שניהם אסורין. וזה בששניהם מותרין כל אחד משום סד"ר ע"כ באירע הספק על שניהם והיתר א' סותר לשני. אסורין שניהם. אבל אם הי' אחד אסור בעצמותו אפילו לא הי' אירע הספק על השני, והשני הי' מותר בעצמותו בשלא הי' הספק על הראשון אף כשאירע הספק בשניהם יחד אוסרין זה ומתירין זה כמשפט [ובתשובה ביו"ד הלכות טבילה ביארתי שזה כוונת התוספתא פרק ב' דמקוואות]. והכי נמי בתשעה באב יש לפנינו שני בין השמשות. אחד של כניסת תשעה באב. ואחד של מוצאי תשעה באב. אחד אסור. ואחד מותר ואי אפשר להתיר שניהם ע"כ שניהם אסורין. אבל בשבות דשבת בין השמשות של מוצאי שבת אסור בעצמותו אפילו לא הי' ספק על כניסת שבת] שהרי הוחזק באיסור כל היום [ועיין עירובין דף ל"ו. ובמגן אברהם סימן תקס"ב] והיכי דאיכא חזקת איסור אפי' בדרבנן אסור דקיימא לן כר' יוסי דבחזקת איסור אפילו בדרבנן אזלינן לחומרא כמו שכתב הרשב"א בתשו' והש"ך סימן ק"י. ע"כ מתירין של כניסת שבת ואוסרין של מוצאי שבת כמשפט. אבל תשעה באב דאין לו עיקר בתורה. ודומה לנטילת ידים בזמן הזה דאפילו במקום חזקת איסור אזלינן לקולא. וגם בין השמשות של יציאת תשעה באב בעצמותו מותר. ולהתיר בה"ש דכניסה ובין השמשות דיציאה אי אפשר ע"כ אוסרין שניהם: ו) איברא דמה שכתבתי דאוסרין בין השמשות דכניסת תשעה באב משום בין השמשות דמוצאי תשעה באב דעל ידי שאתה מתיר דכניסת תאסור דיציאת ודומה לתערובת חד בחד. יש לעיין בזה מהא דנדה ספק בטמא וטהור שהלכו בשני שבילין דר' אדא ור"י בר"ת סבירא להו תולין טמא בטהור אפילו לרבי. ופי' תוספות דאיירי בטמא שספר מקצתו דמקלקל לי' לטמא על לאחר זמן ומכל מקום תולה בו הרי דכיון שעל עכשיו אינו מקלקל תולה בו. הכא נמי נתלה בין השמשות דכניסת שתול. ואף דאוסרת לי' בין השמשות דמוצאי תשעה באב. לא נשגיח בלאחר זמן. ועל עכשיו אין כאן רק קולא וניקל בדרבנן. יש לחלק דשאני התם שאין כאן קלקול ודאי על לאחר זמן. דשמא יארע בו טומאה אחר כך בלא זה וטומאה שכיחא. מה שאין כן בזה שהוא קלקול ברור למוצאי תשעה באב. ע"כ אין תולין לומר שהוא חול כיון שעל ידי זה אוסרין ליציאת מוצאי תשעה באב. ולדעת רש"י ורמב"ן בחי' ור"ן בחי' פשיטא שאין התחלת ראי' משם ופשוט: ז) ובמ"ש מהא דעירובין דבין השמשות חשיב חזקת איסור שהוחזק באיסור כל היום. לכאורה לא משמע כן פרק ב' דשבת העושה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך. ואי חשיב חזקת איסור. בין השמשות דמוצאי שבת לבד יתחייב. וסבור הייתי לומר מילתא חדתא. כיון דחטאת אינו מכפר בלא ידיעה ודאי בתחילה כמבואר בשבת ובכריתות, והטעם שכיון שיודע שחטא הוא עושה תשובה שלימה. מה שאין כן כשמסתפק עושה סברות לומר שמא לא חטא. ומהאי טעמא החמירה התורה בספק להביא אשם בכסף שקלים. אבל חטאת בת דנקא כמו שביאר הר' יונה, והנה חזקה דמעיקרא אינו ברור רק משום שספק הוא אמרה תורה שלא נוציאנה ממה שהי' תחילה. כמו שביאר בשב שמעתתא שמעתתא ז' פרק ב' דברי תוספות יבמות (דף קי"ח) שכתבו באשה שאמרה מת בעלי דנאמנת על עצמה ולא על צרתה. ואם הי' צרתה בת ישראל לכהן. תאכל בתרומה. ומספקא לתוספות דאפשר לא תאכל בתרומה דאורייתא כמו בשני שבילין שאין מטהרין שניהם משום ספק טומאה ברשות הרבים אפילו באו בזה אחר זה כיון דסותרין זה את זה. והכא נמי חדא עבדא איסורא ממה נפשך. ואינו מובן דאם כן בשני שבילין גם משום חזקה לא נטהר, ולמה בזה אחר זה טהורין אפי' מדרבנן ומדאורייתא אפילו באו בבת אחת. ופי' בשב שמעתתא דוקא ספק טומאה ברשות הרבים. דמטעם ודאי אי אפשר בסותרין זה את זה. דאי אפשר שזה וזה ודאי טהורין. אבל חזקה אינו בירור רק ספק הוא והתורה אמרה שלא נוציא מחזקה ראשונה. על כן אין כאן סתירה דבאמת ספק בשניהם ולא נוציאם מחזקה לא זה ולא זה. וע"כ לא חשיב ידיעה שחטא. שבאמת ספק הוא לו שמא בין השמשות חול ולא חטא. ע"כ מביא רק אשם תלוי. דאין כאן ידיעת חטא בודאי הגורמת תשובה שלימה כיון שחטאו לשמים וקמי שמיא גליא. ועדיין חושב שמא קמי שמיא גליא שלא חטא כלל. ואינו דומה לספק טומאה ברשות היחיד ונכנס למקדש דמייתי חטאת. דספק טומאה ברשות היחיד מטעם ודאי ואמרינן שודאי נטמא. ממילא יש לו ידיעה שקמי שמיא גליא שחטא. אבל חזקה שספק הוא לא חשיב ידיעה: ח) ומה שהקשו תוספות כתובות (דף כ"ב:) בהא דמקשה הש"ס הבא עלי' בא"ת קאי דהלא בחטאת קאי משום חזקת א"א. ולפי מה שכתבתי אינו בחטאת. דלא הוי ידיעה. הכי פירושו דמה שאינו מביא חטאת משום דחטאת אינו מכפר בלא ידיעת ודאי. וזה אין לו ידיעה בודאי. מכל מקום משום זה לא נגרע חיובו כיון שאנו מעמידין אותה בחזקה ראשונה. ואדרבא מקולקל יותר שאין לו כפרה. ושפיר הי' יכול להקשות לאלומי קושיא דבחטאת קאי ודו"ק: