אבני נזר אורח חיים תפג

ברכת הפרי על פרי חדש שוב מותר לברך זמן מאחר שעשה דברכת זמן מדחה האיסור שלא לברך בין המצרים. דבשעה שמברך זמן שוב אי אפשר לו להמתין: ח) אך אכתי יש לעיין דהא פשיטא דמצוות עונג שבת אינו דוחה האיסור אל תטוש וגו' שיש בברכת זמן בין המצרים דעונג שבת בשעת אכילה והאיסור קודם לכן בשעת ברכה. ולא דמי לתרומה שלא מן המוקף שאינו איסור רק שאינו מקיים המצוה בשלימותה לתרום מן המוקף ועונג שבת חמור מזה. ועשה החמור דוחה עשה הקל אפילו אינו בעידנא כמו שכתבו תוספות ריש פרק תמיד נשחט. אבל לדחות איסור זמן בין המצרים אי אפשר כיון שאינו בעידנא. ממילא בשעה שמברך ברכת הפרי הוא גורם לדחות האיסור מה שעכשיו אינו דוחה. ודומה למה שכתב הרשב"א בנשפכו [קודם המילה] חמין שלאחר המילה אסור למולו על סמך שייחם אחר כך משום פיקוח נפש. דמכל מקום הוא גורם לדחות שבת מה שאין מכשירי מילה שיש עכשיו דוחה. והכי נמי בנידון דידן הנה עונג שבת אינו דוחה האיסור דברכת זמן בין המצרים דלא הוי בעידנא. וגורם על ידי ברכתו ברכת הפרי לדחות האיסור מה שאין עכשיו דוחה: ט) אך נראה דלא דמי. דבשלמא במילה אם לא הי' אפשר לו להשיג חמין על לאחר המילה הי' אסור לו למולו לסכן התינוק וכל עצמו של מילתו משום שיוכל להחם לאחר המילה והוא כמתנה לעבור על איסור שבת , אבל בנידון דידן הלא אף אם לא יברך זמן כלל מותר לאכול. ואין אכילתו על סמך שיברך וע"כ אף שאחר כך ידחה ויברך לית לן בה: י) וראי' לזה מהא דביצה (דף ל"ו:) בי רחיא דאביי דליף אתא לקמי' דרבה אמר לי' זיל עיילי' לפורייך התם דלהוי כגרף של רעי ואפקי'. ובתוספות שם אף דאין עושין גרף של רעי לכתחילה הכא שרי משום פסידא דבי רחיא. ולכאורה קשה לרשב"א כיון דפסידא שיש השתא אינו דוחה איסור איך מותר לגרום דיחוי של אחר כך. אלא ודאי כיון שבידו שלא יטלטל כלל הרחיים ולהשהות מטתו שם בלי טלטול הרחיים לא הוי כמתנה לעבור על שבת, ולא דמי להא דרשב"א כנ"ל. וכן אינו דומה להא דמוכיח רשב"א מהא דריש ביצה לא ישחוט אלא אם כן יש לו עפר מוכן מבעוד יום אף שאם שחט יחפור בדקר ויכסה. אסור לגרום דיחוי. דהתם גם כן אם אין לו עפר כלל הא אסור לשחוט. וכל סמיכתו על סמך דקר נעוץ שיחפור אחר כך הוי כמתנה לעבור על איסור יום טוב: יא) עוד ראי' לחילוק זה מהא דבעל הבית מותר להרוג את גנב הבא במחתרת אפי' בשבת. וקשה איך מותר לעמוד על ממונו. הלא אם לא יעמוד כנגדו לא יהרגנו ופסידא דממונא אינו דוחה איסור שבת. אלא ודאי משום דאפילו יאסור להרגו מותר לו לעמוד כנגדו שמא יציל בלא הריגה. שמותר לסכן עצמו להציל ממונו כמו שפסק הנודע ביהודה שמותר לאדם לסכן עצמו עבור פרנסה וראייתו מקרא דואליו נושא את נפשו עלה באילן ונפל כו'. וכיון שמכל מקום מותר לעמוד כנגדו ואחר כך נעשה סכנת נפשות ודומה לא חשיב כמתנה לעבור על שבת כיון דתחילת עמידתו כנגדו אינו דוקא על סמך שיהרג את הגנב. והכי נמי בנידון דידן אם יש ביטול עונג שבת במניעת אכילת הפרי חדש יברך ברכת פרי ואחר כך זמן ויאכל. אך אם כבר בירך ברכת הפרי על פירות אחרים שעדיין לפניו יאכל בלא ברכת זמן. כנ"ל בדינים אלו: נאום הק' אברהם. סימן תכט. א) עמדתי על דין חי' בתוך שלשים בתשעה באב וכן חולה שאין בו סכנה דפסק בשלחן ערוך תקנ"ד מאכילין אותו מיד ואין צריך אומד דבמקום חולי לא גזרו. והוא מדברי הרמב"ן הובא בטור. והטורי זהב פקפק בדבר מחמת דברי רבינו תם שהביא הבית יוסף וזה לשונו שרבינו תם התיר ליולדת לאכול בצום גדלי' אפילו לאחר שבעה ואף על גב דאמרינן בפרק מפנין דלאחר שבעה אם אמרה אינה צריכה אין מחללין עלי' שבת וצום גדלי' מדברי קבלה ודברי קבלה כדברי תורה דמי אפילו הכי מותר כיון דרצו אין מתענין אם כן רשות הוא עד כאן לשונו. משמע דבתשעה באב אסורה שלא כדברי הרמב"ן דהא בתשעה באב לא תליא ברצו עד כאן לשון הטורי זהב. והנה לכאורה זה קו' על הבית יוסף שהביא דברי רבינו תם בלי חולק ובשלחן ערוך פוסק כרמב"ן. אך באמת לא קשה מידי ולא הי' למראה עיני הטורי זהב דברי הרשב"א פרק קמא דמגילה וריטב"א פרק קמא דראש השנה [שלא הי' בדפוס בימיו כי הרשב"א נדפס פעם ראשון בזמנו של המשנה למלך וריטב"א ראש השנה בזמנינו] דאף תשעה באב מעיקר דברי קבלה ברצו תליא. וחכמים שאחר כך תקנו שבתשעה באב יהי' מחוייבת. נמצא חיוב שבתשעה באב אינו מדברי קבלה כלל רק מתקנת חכמים ובמקום חולי לא גזרו. ורבינו תם לא הוקשה לו אלא משום דדברי קבלה כדברי תורה. ותי' משום דברצו תליא. וזה טעם גדול גם לתשעה באב וכנ"ל: ב) ואין להקשות דהא בשבת אין מתירין שבות על ידי ישראל במקום חולי זולת ביש סכנת אבר. לא קשה מידי דודאי אין לדמות שבות דשבת שהוא גזירה דאיסור סקילה [ובסוכה (דף ט"ז:) דלא תוכל ללמוד קולא מר"י שהיקל במחיצה תלוי' בסוכה שניקל בעירובי חצירות. משום דסוכה איסור עשה ושבת שבות דאיסור סקילה] לתשעה באב שעיקרו מדרבנן כנ"ל: ג) אך יש לעיין דהא תשעה באב בין השמשות שלו אסור. הנה שחמור משבות דשבת שלא גזרו בין השמשות ואלו ט' באב גזרו גם בין השמשות וכיון ששבות על ידי ישראל לא הותר במקום חולה שאין בו סכנה כל שכן תשעה באב: ד) אך לאחר העיון הא דתשעה באב בין השמשות שלו אסור לאו משום חומרא רק משום קולא שבו, והיינו דהנה באורח חיים סימן ק"ס בנטל ידיו במים ספק נעשה בו מלאכה אזלינן להקל. ואפילו בספק ספיקא להחמיר עיין שם במגן אברהם בשם הר"ש. והוא בלי חולק. ולכאורה תמוה דהא אית לידים חזקת טומאה ובחזקה פסק ר' יוסי פרק ב' משנה ב'