אבני נזר אורח חיים תפב

אבל לא יתבטלו ציבור שלא ישלימו בשביל שלשה בני אדם שאצלם יו"ט: ז) מכל מקום לאבי הבן ומוהל וסנדק יש להקל אף בתשעה באב עצמו כל שכן בשאר תעניות. ובספר בית מאיר רוצה להקל בשאר תעניות מקל וחומר דמעוברות ומניקות דמתענות ומשלימות בתשעה באב הנדחה ולא בשאר תעניות. ואם הקילו ביום טוב שלנו בתשעה באב הנדחה כל שכן בשאר תעניות. ולעניות דעתי קל וחומר פריכא היא. שהרי בסימן תקע"ב אם התחילו להתענות אפילו יום אחד מתענות ומשלימות. ואף דבשלשה ראשונות אין מעוברות ומניקות מתענות ונימא קל וחומר מתשעה באב הנדחה. אך מה שכתבתי נראה לי להלכה בפרט בשאר תעניות ולא למעשה: נאום הק' אברהם. סימן תכח. שאלה. אם מותר לאכול פרי חדש בשבת שבין המצרים או לא: תשובה. דבר ידוע שבמחלוקת שנוי' שבס' חסידים סימן תת"מ יש שמברכים שהחיינו כשנזדמן להם בשבתות שבין המצרים. וכן כתב הלבוש לברך בשבת שהרי מעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו. אך המגן אברהם כתב שאין הטעם משום אבל שלא מצינו אבל אסור לברך שהחיינו. אך הטעם משום שהוא זמן פורעניות ואזדא הוכחת הלבוש. וכן כתב בשם האר"י ז"ל שלא לברך גם בשבת: ב) ונראה לפי עניות דעתי דלהסוברים שאין לברך שהחיינו בשבת יאכל בלא ברכת שהחיינו. שהרי ביבמות (דף צ"ג.) מבואר בתוספות ורשב"א בהא דר' ינאי אייתי לי' שמעי' כנתא דפירי כו' דמשום עונג שבת תורם שלא מן המוקף. ואף דהוא דאורייתא נדחה זה משום עונג שבת. ואף שאין זה עיקר סעודת שבת דפירות הם. כל שכן שדוחה לברכת זמן דמדינא רשות הוא פרי חדש רק מנהגא. כל שכן שעונג שבת דוחה. וסיוע מצאתי לדברי ברמ"ע מפאנו הביאו בס' ברכי יוסף שהוא פוסק לברך זמן בשבת בין המצרים רק בשבת שחל בו תשעה באב אוכל בלא ברכת זמן. הנה דאינו מונע עצמו מלאכול בשבת בשביל מניעת ברכת זמן וכמו שכתבתי. ומה שכתב בפע"ח סוף שער הברכות וז"ל הנה באותם הימים שבין המצרים פסקו הפוסקים שאסור לאכול פרי חדש כדי שלא יצטרך לברך שהחיינו וכזה ראוי לעשות אפילו בשבתות וראש חודש. משמע דאף בשבת לא יאכל, ואפשר בשיש לו פירות טובים כמותם די צורכו ואינו מוצא חשק בנפשו באכילת הפרי חדש יותר מהפירות אחרים. אבל זולת זה לא יבטל עונג שבת בשביל ברכת זמן שהוא רק מנהגא. בשגם שמצוות עונג שבת יקיים תיכף. ושהחיינו בין כך ובין כך לא יברך רק אחר בין המצרים. ובפרק הישן שלא יבטל מצוה קלה של עכשיו בשביל מצוה חמורה שלאחר זמן: ג) ואחר שביארנו שבין כך ובין כך יאכל הי' נראה פשוט דשוב יברך זמן. שהרי פסק הרמ"א בפרי שלא ישיגנו לאחר בין המצרים יאכל ויברך כדי שלא לבטל המצוה. ואם כן אם יאכל עכשיו בלא זמן. הא יבטל ברכת הזמן לגמרי ושוב מותר לברך תיכף. אלא שהרח"ו ז"ל מספק עלינו שכתב בפע"ח שם פעם אחת היו באים גדולי הדור לסעוד אצלי על שלחני והפצירו בי לאכול פרי חדש ואכלתי בלא ברכת שהחיינו. הנה דאף שאוכל. מכל מקום לא יברך זמן: ד) אך הנה בספר בר"י מותיב דרח"ו ארח"ו דבמ"ש תחילה לא יאכל שלא יצטרך לברך. משמע דאם יאכל יברך וכאן אכל ולא בירך. ונראה לי דהנה בגוף הטעם שבשביל כבוד הגדולים ביטל המנהג לברך זמן ולא ביטל המנהג שלא יברך בין המצרים. נראה לי דהיינו טעמא לפי מה שכתב חתם סופר בהא דחביט חביט ולא בריך. דהיינו דוקא במנהג של קום ועשה. אבל מה שנהגו שלא לעשות חיוב גמור הוא משום אל תטוש תורת אמך. ועל כן מברכין על טבילה מדם טוהר מאחר דהמנהג שלא לבעול על דם טוהר יעוין שם. וע"כ אם יברך זמן והמנהג שלא לברך בין המצרים הוא איסור גמור משום אל תטוש. מה שאין כן אם לא יברך הוא רק ביטול המנהג דקום ועשה לברך על קרא חדתא. ומנהג גרידא דחה מפני כבוד הגדולים: ה) אך מכל מקום לאחר שבירך ברכת הפרי ומוכרח לאכול שוב ידחה מצוה דברכת זמן את המנהג שלא לברך בין המצרים כעין עשה דוחה לא תעשה. ואף דמצוה דברכת זמן אינו חובה רק רשות מדינא ומנהג לעשות אינו חיוב לדחות המנהג שלא לעשות שהוא איסור גמור כנ"ל. הלא זמן אף שאינו חובה. מכל מקום אם מברך מצוה עביד ושפיר ידחה. וכיוצא בזה בירושלמי פסחים פרק האשה הלכה א' פסחן של נשים רשות ודוחה שבת. ואף לפי גמרא דידן פסחים (דף צ"א:) דאי רשות אינו דוחה שבת. הלא ריש שבועות שתים שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא פטור משום דמסתמא דעתו לאיסור כמו איסורין שבתורה [עיין משנה למלך] והכי נמי במנהג ודאי דעתם כמו באיסור דאורייתא שעשה של תורה דוחה אותו. הכא נמי במנהג של איסור דעתם שמנהג של מצוה ידחה אותו: ו)וע"כ ניחא דברי הרח"ו ז"ל שלא יצטרך לברך שהחיינו שאם יברך ברכת הפרי שוב ע"כ יאכל שלא יהי' ברכת הפרי לבטלה. ממילא מצוות ברכת הזמן ידחה המנהג שלא יברך בין המצרים. ועובדא דרח"ו שהי' הגדולים אצלו ואכל ולא בירך זמן. יש לומר שכבר אכלו פירות אחרים ונפטר גם כן הפרי חדש ברכת הפרי כי הי' עדיין מפירות ראשונים לפניו. ועל כן בעת שמברך זמן עוד בידו שלא לאכול ולברך זמן אחר כך. ועיין שבת (דף כ"ד:) תירוצא דרבא דשריפת קדשים ומילה שלא בזמנה אינו דוחה יום טוב משום דאפשר לעשות למחר. ואינו דוחה ברכת הזמן את האיסור. וכבוד הגדולים לא דחה גם כן המנהג איסור ויש בו משום אל תטוש: ז) מעתה נבא לנידון דידן בשבת אם מברך