אבני נזר אורח חיים תעח

כמו באיסור שבינו לשמים. ואין להאריך בזה. ובזה הוא שכתב הר"ן דאם יצא משם מותר דלא נחשב בן עיר באין דעתו לחזור אלא כל זמן שהוא שם. וכן מטין דברי הרמב"ן שכתב במלחמות דבאין דעתו לחזור נעשה בן עיר ליומו. הרי דאף שאין דעתו לחזור לא נעשה בן עיר רק באשר הוא שם. אבל לא כשיצא משם. ומה שהביא במלחמות ראי' מעובדא דרמי בר תמרי חולין (דף ק"י.) ולא מוקי לה באין דעתו לחזור הוא משום דס"ל בפשטות דדעתו לחזור כדברי הרשב"א סימן ש"ז: ל) ובאמת אני תמה על מהרי"ל שהביא אברהם סימן תס"ח דבחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם שנים ושלש שנים דנקראים דעתם לחזור. וקשה לי מההיא דחמרת וגמלת שהביא שם בבבא בתרא דאם נשתהו שם שלשים יום הרי הם כאנשי העיר. ואף דחמרת וגמלת סופם לחזור למקומן ואף על פי כן נקראין יושבי העיר. והוא הדין לענין בני עיר דאם נשתהא שם י"ב חודש דהרי נחשבין כאנשי עיר ואף על פי שדעתם לחזור. ואולי ס"ל למהרי"ל דגם בזה יש חילוק ביניהם. וכן מטין דברי הריטב"א פרק חלק. דאם לא כן אכתי משכחת לה מדחי' מתוכה ומשבט אחר בחמרת וגמלת שנשתהא שם יב"ח ועיין שם בריטב"א: לא) ולפי מה שכתבתי נתבאר דאפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דאף כשאין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם היכי דליכא למיחש למחלוקת וחומרי מקום שהלך משם רק מפני המחלוקת. מכל מקום מודה בנשתקע שם ממש דנותנין עליו חומרי וקולי מקום שהלך לשם מדינא: לב) ולפי זה יש תפיסה על החק יעקב שכתב דטעמא דהרמב"ם דבאין דעתו לחזור טפי איכא למיחש למחלוקת ואפילו בצנעא אסור רק חוץ לתחום מותר דהטעם משום דפעם אחד יתוודע כיון דדעתו להיות שם לעולם. ולהנ"ל זה אינו דהא הרמב"ם במנהג שלא לעשות מלאכה בערב פסח קאי ולשנה הבאה יהי' אסור מדינא. ועיקר השאלה על ערב פסח זה. ואין נפקא מינה בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור. והעיקר משום דטפי איכא למיחש למחלוקת עם אנשים שיהי' עמם לעולם : לג) נתברר מזה דבן בבל שקבע דירתו בארץ ישראל נעשה כבן א"י לגמרי לכל השיטות. ואם חזר לבבל ודעתו לחזור אסור לעשות מלאכה ביישוב אבל מניח תפילין וכו': לד) ועתה נבאר בבן בבל שהלך לא"י ואין דעתו לחזור וקודם שנשתקע שם חזר לבבל ודעתו לחזור לא"י מה דינו. והנה מעכ"ת ביאר בראיות שדעת הר"ן דבכה"ג חוזר לדינו הראשון וכן הוכחתי לעיל מדברי הרמב"ם. ומ"מ לענין הלכה צ"ע אחרי שהמחבר סי' תצ"ו פסק כבעל המאור דמשהגיע לישוב אסור בין במדבר בין בישוב. וחילוק מעכ"ת דשאני יו"ט שני שהוא מנהג גדול ואין לפרוץ בו. אינו מוכרח ועובדא דרמי בר תמרי חולין (דף ק"י.) יש לומר בכותאי אנשי המדינה ולא הי' יכול לומר מותרים אתם דמסרכי. ושוב אסור מפני המחלוקת. על כן אכל חוץ לתחום דלא שייך מחלוקת כיון שאינם בעירם דבלא מתי' שב שנין לא נבח עיין עירובין (דף ס"א.): לה) ואני תמה על מעכ"ת שהוקשה לו על שאין עושין כפסק הרמב"ם דלשיטתו ודאי יש להם כל דין בני בבל כשהם כאן. ולמה לא תמה יותר דאפילו הם בא"י יהי' אסורים לעשות מלאכה מטעמא דכמה בטלני כמו ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין דאפילו אין דעתו לחזור אסור לעשות מלאכה לו) ואין לומר כיון דבשאר דברים אינו נוהג מנהג יו"ט דאסור אפילו בצנעא לעשות קידוש וכיוצא בו. כמו ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין דאסור לעשות בצנעא כשאין דעתו לחזור אף דכשדעתו לחזור עושין. אף באיסור מלאכה לא ינהוג. דליתא דהא בני א"י שבאו לח"ל ודעתם לחזור אסורים לעשות מלאכה אפי' בצנעא אף שבשאר דברים נוהגים מנהג חול: לז) אולם לדעת הפר"ח דיו"ט שני חשיב מנהג התלוי במקום והרמב"ם מודה בזה. לק"מ מהרמב"ם. אלא דלא נראה כמ"ש דהא אנן בקיאים בקביעא דירחא כמו בני א"י. ואין לומר כיון דבימים הקדמונים כשקדשו על פי ראי' הי' מידי דתלוי במקום אף אנו כמותם. דהא התוספות כתבו בריש פרק לולב וערבה דרב ספרא הלך לאתרא דמטו שלוחי ניסן ולא מטי שלוחי תשרי יע"ש. ומבואר מדבריהם דאלו הלך לאתרא דלא מטו שלוחים כלל הי' אסורים אף במדבר דשמא באמת יו"ט. ולמה בזמן הזה הדין דבכל מקום שהולכין בני א"י אינם עושים יו"ט שני. נאמר דהדין כמו מקודם. אלא ודאי דליתא. ואם כן לדידן הוה רק מידי דתלוי בקבלת אבותינו: לח) ולענין הלכה נראה דאם נאמר דהחילוק משום דיו"ט שני מנהג גדול א"כ עיקר הקולא בשאר מנהג משום שאינו מעיקר הדין. והרי קולא דא"י שאין עושים שני ימים טובים ודאי הוא מעיקר הדין. ואין ללמוד להיפוך. ואפי' לבעה"מ הוכיחו הפוסקים שפיר מההיא דמגרומתא דזה דינא דאמרו שיהא הלכה כאותו החכם שהוא ממקומו וכמו שהוכיח הר"ן מהא דבמקומו של ר' אליעזר הי' כורתין עצים וכו' ובתשו' הר"ן סימן מ"ח מוכח דמעיקר הדין כן הוא דנעשה לגמרי כאנשי מקומו: לט) ובשיטת רשב"א שבתוספות כתב מעכ"ת דבפני כותאי אסור בתוך התחום משום מחלוקת וחוץ לתחום משום דמסרכי. לא ידענא אנה מצא זה. ובודאי כוונתו ליישב הא דכתב בעל המאור דהטעם משום מחלוקת. ובגמרא אמר הטעם משום דמסרכי. ולא הועיל כלום. דאכתי למה אמר בעל המאור טעם שאין שייך חוץ לתחום ולמה הניח טעם הגמרא דשייך אף חוץ לתחום. ועוד דברשב"א מבואר דההיא דכותאי מיירי גם כן במקומן אלא שדעתו לחזור. וכבר בארתי לעיל שיטתם: מ) שיטת התוספות חולין (דף י"ח:) דחומרי מקום שיצא משם לעולם אסור מדינא, אם לא מבבל לארץ ישראל ואפילו דעתו לחזור, ושהלך לשם מבבל לארץ ישראל ואין דעתו לחזור אסור מדינא. מארץ ישראל לבבל ודעתו לחזור מותר לגמרי. ושאר אופנים אסור מפני המחלוקת. והא דרב ספרא על כרחין אין דעתו לחזור הוה. דאם לא כן כיון דמא"י לבבל הוה אמאי אסור בישוב: מא) שיטת הרשב"א בתשו' פשיטא לי' למעכ"ת