אבני נזר אורח חיים תעז

כ) ואף ראיית הר"ן נמי הכי הואא. דודאי אף רבנן הודו לסברא זו דמהאי טעמא בפירות לא שייך מחלוקת דאמר לי' אם תבא אתה לכאן גם כן תתחייב לבער. והיינו טעמא דאי לאו טעמא דכמה בטלני איכא בשוקא הי' מותר לעשות מלאכה בהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין ולא חייש לזלזול מקומו דמצי אמר להו בא אף אתה לכאן ועשה משום מחלוקת אנשי העיר. ועל כרחין דמדינא אסור. וממילא הוא הדין באין דעתו לחזור אסור מדינא משום חומרי מקום שהלך לשם. ואם כן אם יביא לו פירות אחד מאנשי מקום שכלו יהי' חייב לבער מדינא ואינו יכול לומר לו הבא לך אף אתה. ושוב יאסר מפני המחלוקת: כא) ומשני דהכי קאמר המוליך ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו חייב לבער משום זלזול מקומו. ואין לומר דלא יתחייב לבער משום מחלוקת אנשי העיר. דזלזול ומחלוקת אנשי עירו עדיף. והא דהוה מותר לעשות אי לאו דכמה בטלני משום דמצי למימר בא אף אתה לכאן ועשה. אבל הכא דלא מצי למימר להו הכי דאם יביא לו עכשיו יהי' אסור מן התורה משום חומרי מקום שיצא משם. ובאיסור תורה אינו מותר מפני המחלוקת. ויהי' אסור לאוכלו. בזה אמרינן דטעמא דזלזול מקומו עדיף. וזה לפי תי' ראשון שבתוספות: כב) ולתירוץ הב' נמי ניחא דבפירות לא שייך מחלוקת דאם יביא לו עכשיו פירות יהא חייב לבערו וחכמים בתר השתא אזלינן ודי למבין. ואין לומר דאם יביא לו עכשיו פירות יהא מותר משום דהוא אין דעתו לחזור. דזה אינו דכמו דכבר נתחייבו בביעור ביד בעל מקום שכלו ואין יכול להקנותם כמו חמץ אחר שש דאינו ברשותו לבטל ונשארין הפירות של בעל מקום שכלו והכל ניחא בסייעתא דשמעתא [ברם צריכין למודעי דאם בעל מקום שכלו קנה פירות במקום שלא כלו אינם נאסרין כיון שמעולם לא הי' במקום איסור כמו המוליך ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומן:] כג) וממילא מיושב גם לשיטת הרמב"ם. דאף דהוא סובר דאף דאין דעתו לחזור עדיין אינו כאנשי עיר. מכל מקום אם יקנם בעל מקום שכלו והוא דר שם מקדם אף הפירות יחשבו ממקום שכלו ויהא חייב לבערם: כד) ומכל מקום לשיטת הרמב"ן דמחלוקת בדין לא שייך מפני המחלוקת דיודעין שאין מנהג עירם מכריע. על כרחין לומר דפירות שביעית מקרי אין דעתו לחזור מפני שאין בדעתו להחזיר הפירות ואף על פי כן אסור במוליך ממקום שכלו למקום שלא כלו דכיון שחל שם איסור על הפירות תו לא פקע: כה) ויש ראי' לפירוש זה דפירות מקרי אין דעתו לחזור מאביי דמוקי מתניתין במוליך ממקום שכלו למקום שלא כלו והחזירן למקומן דאינו חייב לבער. ותיפוק לי' אפילו הביאן ממקום שכלו דאינו חייב לבער. אלא ודאי דבכהאי גוונא חייב לבער משום דחל עליהם שם איסור פעם אחת: כו) ולענין מה שפירש בדעת הר"ן דאף באין דעתו לחזור ויצא אחר כך חוץ לתחום דפקע מיני' חומרי מקום שהלך לשם וכל שכן דפקע מיני' קולי מקום שהלך לשם. יפה כוון. וגם אנכי פרשתי כן דברי הר"ן בפשיטות ומכל מקום מה שהביא ראי' מתוספות שכתבו בדר' ספרא אפילו דעתו לחזור מדלא כתבו ואפילו שדעתו משמע דסבירא להו דמצי מיירי באין דעתו לחזור זה אינו דלמה להו למימר מפשט המנהג תיפוק לי' דמדינא אסור כשאין דעתו לחזור: כז) אך מה שיצא מתוך זה לחלוק על מנהג שנתפשט בכל ישראל באנשים הנוסעים מכאן לארץ ישראל דכשבאים משם ודעתם לחזור דחייבים כאן לנהוג יום טוב שני כמונו. זה אינו נראה לי כלל. דהנה לשיטת התוספות ובעל המאור דאביי אינו מחלק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור ולעולם נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא וחומרי מקום שהלך לשם רק מפני המחלוקת ומוכח דלעולם נחשב כעיר שיצא משם. וכי לית לי' לאביי מתניתין דבבא בתרא (דף ז':) כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י"ב חודש. ומוכח שם בגמרא דדינא דאורייתא הוא דלהחשב כיושבי העיר השיעור אם ישב שם שלשים יום ולהחשב מאנשי העיר בעי שישב שם י"ב חודש. אלא ודאי דאף אביי מודה בזה דאם כבר נשתקע שם דדינו כאנשי העיר לגמרי ולא נקרא זה הולך ממקום שעושין רק בשעה שבא לשם בזה סבירא ליה לאביי דאפילו אין דעתו לחזור דינו כמקום שיצא משם, ורב אשי סבירא לי' דבדעתו להשתקע סגי: כח) תדע דהא הר"ן פירש דהש"ס מביא ראי' דכמו דהיכי דדעתו לחזור נחשב בכלל אנשי העיר שיצא משם כמו כן בדעתו להשתקע נחשב בכלל אנשי העיר שהלך לשם. ואי סלקא דעתך דאפילו בנשתקע שם ממש יש סברא לומר דדינו כמקום שנולד. אם כן מה ראי' מדעתו לחזור דבדעתו לחזור דיינינן לי' כאלו חזר. אבל בדעתו להשתקע אפילו נדון אותו כאלו נשתקע הרי הוא כאנשי עירו. אלא ודאי דשנשתקע ממש לית מאן דפליג דהרי הוא כאנשי העיר לגמרי וכמתני' דבבא בתרא [ואין לחלק כלל משום דהכא תלי בקבלת אבות. דאם כן לא הוה פריך הש"ס מפירות שביעית לשיטת הרמב"ן] רק בתחילת ביאתו פליגי דהיינו קודם שנשתקע שם י"ב חודש. ועיין ביורה דעה סימן רנ"ו. ורב אשי סובר דאף באין דעתו לחזור סגי: כט) ונהי דלענין ממון נראה מדברי' הר"ן בתשובות סימן י"א דבעינן שיעשה מעשה המוכיח שידור שם הביאו הש"ך סימן קס"ג. מכל מקום לענין איסור הוא יודע בעצמו ובמהרי"ק שורש י"ז הובא ביורה דעה סימן רנ"ו דאפילו לענין ממון באומר שדעתו להשתקע כופין אותו ואפשר דהוא נמי לא אמר אלא לענין צדקה דהוי