אבני נזר אורח חיים תעט

דמדינא הכל תלוי בדעתו לחזור. ולבבי לא כן ידמה דהא כתב הרשב"א ומיהו כיון שהוא במקום חשוב יותר ממקומו נותנין עליו גם חומרי מקום שהלך לשם וכדאביי. ורב אשי לא נחלק עליו בהא. משמע דבזה ר"א לא נחלק עליו לא בדינא ולא בטעמא. וכמו דלאביי ודאי אסור מדינא דהא סבירא לי' דפקע מיני' חומרי מקום שיצא משם כמו כן לר"א. אלא דרב אשי סבירא לי' דכיון דדעתו לחזור נותנין עליו גם חומרי מקום שיצא משם מדינא. וכן משמע מדכתב אחר כך מבבל לבבל ודעתו לחזור דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. דאינו בדין שיקל במקומם ואסור מפני כבודם. משמע דמבבל לא"י א"צ לטעם זה רק מדינא אסור: מב) ולפי זה נראה דכל שכן מארץ ישראל לבבל ואין דעתו לחזור דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם דלפירוש הר"ן בקושיית הגמ' לרבב"ח דשוים חומרי מקום שיצא משם ודעתו לחזור. לכשהלך לשם ואין דעתו לחזור. וה"ה דשוים שיצא משם ואין דעתו לחזור לשהלך לשם ודעתו לחזור. ושיטת הרמב"ם ידוע דלעולם מקום שיצא משם עדיף. ועיין פרמ"ג ביו"ד סימן פ"ב בש"ד דחומרי מקום שהלך לשם אינו אלא מדרבנן יע"ש. א"כ כל שכן דאם המקום שיצא משם א"י ושהלך לשם בבל דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא אף שאין דעתו לחזור. אך נסתפקתי אם נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם מדינא כיון שאין דעתו לחזור או כיון שהוא מארץ ישראל לבבל אין נותנין עליו אלא מפני המחלוקת. ויש סעד לזה מדר' ספרא דעל כרחין אין דעתו לחזור הוה דאם לא כן אמאי אסור בישוב כיון שהי' מארץ ישראל לבבל. ומכל מקום אין אסור בישוב רק מפני המחלוקת. ודוחק לומר דדעתו לחזור הוה ומכל מקום אסור בישוב מפני שהוא מנהג גדול או שנאמר דאף מקומו הי' בבבל אלא דמטו שם שלוחים ואין עושים רק יום אחד אף בחוץ לארץ כמבואר ברמב"ם הלכות קידוש החודש. דמלשון הר"ן שכתב דכיון דבבל הוה משמע שמקומו הי' ארץ ישראל ואין להאריך [עיין השמטה בסוף הספר]: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן תכה. הלכות תענית שאלה: אם ישראל כשהי' יוצאין למלחמת רשות או למלחמות מצוה צריכין לתקוע בחצוצרות כדכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם או דאין חיוב אלא בשאויבים באים למלחמה על ישראל כדכתיב על הצר הצורר אתכם. אבל לא בישראל היוצאים למלחמה: א) תשובה: כפי הצד השני נראה לי. וראי' שהרמב"ם לא הביא המצוה במלחמה בפרט. רק להריע בעת צרה. ועל כרחך כשגוים באים על ישראל נקרא עת צרה. אבל היוצאין למלחמת הרשות שאין יוצאין בלא בית דין ואורים ותומים וכל שכן היוצאין למלחמת מצוה היינו כיבוש ארץ ישראל שהובטחו לישועה. לא זו עת צרה. ואין מחויבין לתקוע בחצוצרות: ב) וראי' לזה הא דכתב הר"ן פרק ראוהו ב"ד בהא דתניא אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר דהיינו בשעת מלחמה יעוין שם. הנה לדורות מחוייבין לתקוע בחצוצרות בעת מלחמה. וכל שכן למה שכתב הרמב"ם לתקוע בחצוצרות בכל תעניות כל שכן בעת מלחמה דכתיב בהדיא. קל וחומר מתענית דילפינן רק מרבוי דעל הצר. ואם כן קשה דאיתא במדרש רבה פרשת בהעלותך בפסוק עשה לך שתי חצוצרות לך אתה עושה ולא לאחר. אתה משתמש בהן. ואין אחר משתמש בהן. תדע לך שהרי יהושע תלמידו של משה לא נשתמש בהן כשבא להלחם ביריחו. עיין שם. והרי במלחמה אף לדורות מחוייבין לתקוע בחצוצרות. אלא ודאי כשישראל באים על אחרים אין חיוב זה כלל: ג) וגבי פינחס במלחמת מדין דכתיב וחצוצרות התרועה בידו. אף שישראל באים על מדין. פירש בתרגום יונתן וחצוצרות יבבא בידו למכנש ולמשרי ולמיטל משריתא. פירוש מחנה ישראל. הנה שלא הי' החצוצרות לזכרון כדכתיב בחצוצרות במלחמה ונזכרתם לפני ד' אלקיכם. רק להקהיל את הקהל ולמסע המחנות. ומשום שהי' שלוחו של משה שאליו נתנו החצוצרות לדברים אלו. אבל לדורות שאין החצוצרות לדברים אלו. רק לזכרון בעת צרה ובקרבנות. אין מלחמות שישראל יוצאין בדין זה כלל. כן הי' נראה. בספרי וכי תבואו מלחמה בארצכם בין ד) אך בספרי וכי תבואו מלחמה בארצכם בין שאתם יוצאים עליהם. בין שהם יוצאים עליכם. ופירש הזרע אברהם תבואו משמע שאתם באים עליהם למלחמה. ובארצכם משמע שהם יבואו עליכם לארצכם למלחמה: ה) [וצריך לומר דהא דתקיעת יהושע לא הי' כלל מענין מצוה זו. ותדע שבמצוה זו נאמר והרעותם. ושם כל אותן הימים תקעו ולא הריעו. וביום השביעי לבד הריעו כל העם תרועה גדולה גם לא נזכר שם תיבת זכרון. ואם הי' מענין מצוה זו למה לא הוזכר שמה הזכרון שהוא העיקר. גם הי' תוקעין כל עת הסיבוב כמו שכתוב שם הלוך ותקוע בשופרות ובודאי במצוה זו לא הריעו רק בעת התפלה. אלא ודאי ששם ענין אחר הי' מעין תקיעת משה רבינו עליו השלום בחצוצרות. ותקיעת מצוה זו לא נזכרה שמה כמו שלא נזכרה בשום מלחמה ממלחמת יהושע. שבודאי קיימו מצוה זו בכל מלחמה ומלחמה. ולא נזכר שמה רק דבר של חידוש שהי' במלחמת יריחו מה שלא הי' בשאר מלחמות. המגיה]: סימן תכו. שאלה: צום הרביעי וצום החמישי שחלו בשבת ונדחו למחרתו. קטן שהגדיל למחרתו חייב להתענות או לא: א)תשובה: לכאורה נראה פשוט דמה שמתענין למחר הוא תשלומין דצום שחל בשבת. וכיון דאי אפשר בשבת מתענין באחד בשבת. מידי דהוה אעולת ראי' לבית שמאי דמקריבין בחול המועד. וכן לבית הלל כשחל בשבת שמקריבין ראי' וחגיגה באחד בשבת. וכבר הקשו התוספות ריש חגיגה דהא לא