אבני נזר אורח חיים תעו

בדין לא שייך מחלוקת. והר"ן לא ניחא לי' בהכי וכל שכן למה שכתבתי לעיל אות ז' דהר"ן סובר כהרמב"ם דלא תתגודדו משום מחלוקת ועל כן שייך בהא מחלוקת. והוא הדין בפירות שביעית דשייך מחלוקת ועיין לקמן בתי' הרמב"ם ועל כן פירש דהקושיא מחומרי מקום שיצא משם: יג) וראיתי בריטב"א שהביא הרדב"ז סימן ע"ג דברים לא אדע לפרשן שהוא כתב וזה לשונו ובהא אתיא מתניתין. רישא וסיפא בחד גוונא דרישא איירי בחד צד במקום דליכא למיחש למחלוקת ואזלינן לאביי בתר ארץ ישראל. ולרב אשי בתר עיקר עירו. והדר קתני כי מפני המחלוקת אין לשנות בשום ענין מחומרי מקום שהלך לשם עד כאן לשונו. ודבריו תמוהים הרבה דמה שכתב דלאביי אזלינן בתר ארץ ישראל. ומשמע מדבריו דאינו אסור מדינא רק כשהמקום האיסור הוא ארץ ישראל והמותר בבל. והא אביי אמר הני מילי מבבל לבבל כו'. גם משמע מדבריו דסיפא דמפני המחלוקת אסור היינו אפילו מארץ ישראל לבבל. וזה תימה דמדינא לא יאסר ומפני המחלוקת יאסר. ועוד דהוא עשה סיפא בבא בפ"ע ובגמרא אמר אביי דקאי ארישא. ויותר תמוה דהוא אמר דסיפא בחומרי מקום שהלך לשם מיירי. ובגמרא לרבא דקיימא לן כוותי' דקאי אחומרי מקום שיצא משם, ואין בזה משום שינוי המחלוקת. ויהי' איך שיהי' אין דבריו עולים כדברי המלחמות ה' שבידינו. דהוא כתב לר' אשי דרישא הפירוש דאזלינן בתר עיקר עירו. והיינו כדברי התוס' דמתניתין לצדדין קתני. וכן כתב הריטב"א להדיא בפרק קמא דחולין גבי מגרומתא יעוין שם שיישב דזה לא חשיב לצדדין. ובמלחמות כתב זה לשונו דאי לא תימא הכי אלא מתניתין היכי משכחת לה אי אין דעתו לחזור חומרי מקום שיצא משם אין נותנין עליו. חומרי מקום שהלך לשם נותנין עליו. ומשמע נמי כו' אלא מתניתין בשדעתו לחזור [בספרים שבידינו הגירסא משובשת דכתב אי דעתו לחזור וצריך לומר אי אין דעתו לחזור כמ"ש והוא פשוט והפר"ח בסימן תס"ח כשביאר דעת הרמב"ן כתב ואפילו דעתו לחזור מן הדין הוא חייב בהן שהרי נעשה בן עיר ליומו. והוא טעות דהרמב"ן כתב זה על אין דעתו לחזור. והוא תפס גירסת הספרים שבידינו והוא טעות]. [הג"ה. עתה נדפס ש"ס בווילנא ושם תקנו הגירסא בשני חצאי מרובע. המגיה]: יד) והברור בדעת הרמב"ן דבין אביי בין רב אשי סבירא להו דמתני' בדעתו לחזור וחומר' מקום שיצא משם מדינא ושהלך מפני המחלוקת רק דאביי חידש דהיכי דמקום המתיר חשיב ממקום האוסר מותר מדינא. ומשמע נמי דלא שייך מפני המחלוקת כשמקום המתיר חשוב כמו שכתבתי: טו) ולענין מה שהקשה על הרמב"ם מפירות שביעית [ומה שתירץ הוא הם דברי הפר"ח סימן תצ"ו בסופו. אלא שמ"ש דיום טוב שני חשיב איסור התלוי במקום. אין נראה לי שהרי אנן בקיאין בקביעא דירחא כמו בני ארץ ישראל והחילוק שבינינו לבינם הוא שאבותינו נהגו בתחילה שני ימים טובים כדשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם שבידכם ואם כן הדבר תלוי בקבלת אבות] הנה מתחילה נבאר סוגיא דפירות שביעית וממילא יתיישב קושייתו דהנה הסוגיא זו קשה טובא חדא דלשיטת הר"ן ודעתי' דמתניתין בדעתו לחזור ואינו אסור משום חומרי מקום שהלך לשם רק מפני המחלוקת. אם כן מה פריך ולית לי' לר' יהודה יעוין שם בפרש"י. הא שפיר קאמר. ואדרבה קשה אדרבנן דעל כרחין אף הם מודים דבפירות לא שייך מחלוקת. דאם לא כן יקשה קושיית התוספות בד"ה ממקום שכלו: טז) ועוד דמה דפשיטא לי' לרש"י שם וכן לר"ן דחומרי מקום שיצא משם על כרחין לאו משום מחלוקת הוא. קשה דהא משני דממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו חייב לבער. ופרש"י שם דבזה לא שייך חומרי מקום שיצא משם הואיל ובשעה שיצא משם עדיין לא נהגו בהן איסור ועל כרחין דהאיסור הוא כמו שפרש"י בדר' יהודה דיש כאן זלזול מקומו. ואם כן אימא דהיינו טעמא דחומרי מקום שיצא משם וכן חומרי מקום שהלך לשם. ועל כן בפירות שביעית שאין הדבר תלוי בגוף האדם אלא בפירות לא שייך זלזול מקום. וכן בצנעא מותר. יז) תו קשה אהא דמשני דממקום שלא כלו למקום שלא כלו חייב לבער דבזה קשה קושיית התוספות (דף נ"ב:) דהא אסור לשנות מפני המחלוקת אפילו לקולא. ובזה לא שייך תירוץ התוספות דכיון דמדאורייתא חייב לבער. דהכא אין כאן איסור רק משום זלזול מקומו. ועל כרחין טעמא דמחלוקת עדיף דהא בהולך ממקום שאין עושין אי לאו טעמא דכמה בטלני הי' מבטל מנהג מקומו ולא יחוש לזלזול מקומו מפני המחלוקת. וגם תי' הב' דלא שייך מחלוקת רק בדבר התלוי בגוף אם כן אף זלזול מקומו אין כאן: יח) ונראה דהנה פשוט דגבי פירות שביעית אין הפירוש חומרי מקום שהלך לשם ושיצא משם על אדם היוצא. דאם כן לתני באדם ההולך למקום אחר דאסור לאכול שם מפירות אם כלו במקומו. וכן מבואר בשמעתתא ברש"י בכמה מקומות. וכן בתוספות במה שכתבו דבדבר שאינו תלוי בגוף האדם, ואם כן לרב אשי בשמעתא דמגרומתא חולין (דף י"ח:) דבאין דעתו לחזור אין נותנין וומרי מקום שיצא משם. ואם כן במוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו אמאי חייב לבער הא אין דעתו להחזיר את הפירות למקומו. וצריך לומר דלעולם חשבינן הפירות במקום שבעליו שם וכדאמרינן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ועל כן כיון שדעתו לחזור והרי הוא עדיין בכלל אנשי עירו אף הפירות חשבינן להו כאלו הי' שם. יט) והשתא ניחא דפריך ולית לי' לר' יהודה דאינו יכול לומר לאנשי העיר הבא לך פירות ממקומך ותאכלם. דזה אינו דאם הוא יביא לו פירות והוא אין דעתו לחזור יהי' הפירות אסורים מדינא. כמו בדעתו לחזור חומרי מקום שיצא משם. וכך קושיית הגמרא דעל כרחין חומרי מקום שיצא משם אינו מפני המחלוקת דיכול לומר לבני עירו הבא לך אף אתה לכאן ואכול אם נאמר דאין איסור מצד הדין: