אבני נזר אורח חיים תעה

לחזור משום מחלוקת. היינו דלפי מעשיו שהוא יום חול הם אינם יוצאים חובת התפילות גם עוברים על מצוות תפילין ומברכים ברכות לבטלה: ו) ואף שהוא סברא חדשה. על כרחין לומר כן לשיטת רשב"א שבתוספות דסבירא לי' דמתני' וברייתא דדברים המותרים וכו' בחד מין מנהג איירי ואינו אסור בדעתו לחזור רק בפני כותאי. ואף זה רק משום דמסרכי מילתא ויבואו להורות היתר בדברים אחרים ולא משום מחלוקת. והא על כרחין בדעתו לחזור שייך מחלוקת כדמוכח במתניתין דאמר לפי' רבא (דף נ"א:) אין בזה משום שינוי מחלוקת. ומיירי בדעתו לחזור. ועל כרחין כמ"ש דאם הוא מיקל לא שייך מחלוקת. ובפירות שביעית דמשמע לקמן דשייך מחלוקת נגד בני עירו כשאינו מבער כמו שיתבאר לפנינו בעזר השם. התם נמי אם עדיין מותרין באכילה אסור להפסידן. ואפילו לעשות מאוכל משקה אסור כמו תרומה ומעשר יעיין ברמב"ם הלכות שביעית: ז) שיטת הר"ן דבדעתו לחזור נמי אסור בפרהסיא מפני המחלוקת כהרא"ש וההיא דדברים המותרים וכו' דדוקא בכותאי אסור מפרש בשיטה אחרת דלא כתוספות והרא"ש. אלא דמיירי במנהג טעות ואסור להם עצמם משום שנאמר לא יחל דברו [זהו לפי תי' הב' שבר"ן] ואפילו לתלמיד חכם בלא שאלה. ובהכי מיירי ברייתא דפרק בתרא דנדרים (דף פ"א:) ומכל מקום מותר לאחרים שהם שם לנהוג היתר ואפילו דרים שם. ולא שייך מחלוקת דלמה יריבו עמו אחרי שהם יודעים דאף הם היו נוהגים היתר לולי הטעות שהי' להם. ובכותאי דאסור לומר להם מותרים אתם משום דמסרכי שוב אסור לנהוג היתר בפניהם מפני המחלוקת כיון שהם סבורין שאסורין מן הדין מכח טעותם. ובהכי מיירי ברייתא נדרים .(דף ט"ו.) דאוקמוה ר"ח בכותאי [ובההיא קתני דאסור לנהוג היתר בפניהם ולא כברייתא דפרק בתרא דנדרים (דף פ"א:) כדי לבטלן אסור] ומסיים משום שנאמר לא יחל דלולי שהם הי' סבורין שאסורים מן הדין לא הי' אסור מפני המחלוקת. דאיסורא דמפני המחלוקת מלא תתגודדו נפקא כמו שכתב הרמב"ם פרק י"ב מהלכות עכו"ם ולא שייך לא תתגודדו רק אם הם אגודה לאסור מכח הדין ולא אם יודעין שמותרין באמת מן הדין אלא שנאסרו מכח מה שנהגו. כן נראה לי לפרש דברי הר"ן. והיינו דקשיא להו לתוס' (דף נ"א.) מבית שאן דעל כל פנים מוכח מברייתא הנ"ל דלהם עצמם אסור. ובזה אין חילוק בין ת"ח לכותאי. דאם לא כן הי' מותר לאחרים אף בכותאי ואי משום דסרכי מחמת זה אינו אסור רק שלא לומר להם מותרין אתם. אבל מכל מקום להם הי' מותר לנהוג היתר. וזה מוכח מדמסיים ברייתא שנאמר לא יחל דברו. ועל כרחין מפני המחלוקת היינו שהם עצמם אסורים ואיכא משום לא תתגודדו. אבל לאחר שתירצו התוספות דשם איירי בידעו שהוא מותר. על כרחין דהא דאסור לנהוג בפניהם היתר הוא משום דסרכי ולא מפני המחלוקת ועל כן מסופק ר"י כו' או דילמא דלהם אסור אלא דלא רצה לומר מותרים אתם היינו מדינא משום דיש אנשים שאינם יודעים הדין וכמו שכתבו התוספות לענין חלה מארחא: ה)וזה נראה דעת בעל המאור שכתב דאסור להתיר בפני כותאי הוא מפני המחלוקת. ונראה דהכי סבירא לי' דלומר מותרין אתם אסור משום דמסרכי ושוב אסור מפני המחלוקת אחרי שיש אנשים שסבורים שמן הדין אסור וסוברים שעוברים מן התורה. אבל בעלמא לא שייך מחלוקת היכי שהוא מיקל כיון שיכול לומר להם שהוא מותר מן הדין. וראיתי למעלת כבוד תורתו דברים זרים לפי דעתי בדעת הרשב"א שבתוס' ובעל המאור ויתבאר לפנינו בעזר השם ט) ולשיטת הר"ן בתירוץ הב' יש דרך אחר דמשום דמסרכי פירוש שיתירו להם מנהג ההוא עצמם כמו שכתב הר"ן בעובדא דבניו של רבן גמליאל. והא דכתב הר"ן בההוא דדברים המותרין דמסרכי היינו שיבואו לדמות מילתא למילתא היינו לפי תי' ראשון שלו דכותים נמי מותרין מן הון. והיכי שבאים לישאל מתירים להם בלא שאלה וק"ל י) אמנם בדעת בעל המאור על כורחין לומר כמו שכתבתי דדוחק גדול לומר דמתני' דאמר אין בזה משום שינוי המחלוקת היינו דאפילו בכותאי ובאנשי מדינה יחמיר. והא דאמר בגמרא הטעם משום דסרכי, אביי הוא דקאמר כן לר' יוסף דלדידי' ההוא ברייתא מיירי מארץ ישראל לבבל. שהרי רב אשי עונה על זה משמע דהכי ס"ל. ועוד דמשמע דסתמא דגמרא קאמר כן: יא) נחזור לפירוש הר"ן. ומעכ"ת האריך להשיב עליו בדברים בעלמא. ומה שכתב דיחידאי הוא בפרש"י. גם במה שכתב דאביי אית לי' החילוק בין דעתו לחזור. ליתא דהרא"ש סובר כמותו. וכן נראה מש"ך סימן רי"ד וכן כתב הפר"ח. רק במה שכתב דהרא"ש באם מצא יושב ואוכל. בזה אין דבריו נראין. ומה שכתב דברא"ש מבואר דמרישא, פריך איני יודע כוונתו. ואם כוונתו מחומרי מקום שהלך לשם וכוונתו לסופו לא מצאתי כן ברא"ש. ומ"ש דמה הקשה הרא"ש דהיה לי' לש"ס להקשות ממתני' אברייתא ולוקי בדעתו לחזור ומה זו קשיא דכמו שהקשה מרבב"ח אם לא הי' דעתו לחזור וכעין מאי לאו שבש"ס. כמו כן הוה לי' להקשות ממתני' אברייתא יב) ומה שכתב שברמב"ן מבואר דאביי לא סבירא לי' החילוק דרב אשי. תמיהני דזה כתב להשיג על בעל המאור דלשיטתו ודאי אביי לית לי' דרב אשי. דמה שאנו אומרים דאביי אית לי' דר' אשי היינו משום שמפרשים הקושיא מחמת שאין דעתו לחזור. דהקושיא אף דהכא ליכא מחלוקת להרמב"ן. [ולהר"ן משום דבצנעא]. אבל אליבא דאמת על כורחין אית לי' להרמב"ן דאביי אית לי' דרב אשי, דהא אביי הוקשה לו ממתניתין אף דהכא לא שייך מחלוקת להרמב"ן. ואביי מפרש מתני' משום מחלוקת. ועל כורחין משום דהכא אין דעתו לחזור. והקושיא מפירות שביעית כמבואר ברמב"ן. ואם כן למה לי דתני במתניתין הטעם משום מחלוקת תיפוק לי' דמדינא אסור כמו בפירות שביעית, ואין לומר משום דהתם דינא דאורייתא ותלוי במקום. דאם כן מה פריך לרבב"ח מתרבא דאייתרא דחלב אסור בכל מקום בשוה ואינו תלוי רק בקבלה. אלא הדבר ברור דאביי נמי מפרש מתניתין בדעתו לחזור דוקא כמו רב אשי. רק בזה מחולק עם הר"ן דהרמב"ן סובר דבדבר התלוי