אבני נזר אורח חיים תעד

ידי חובתם בשעירי הרגלים היינו משום שאינו חובה על הכהן שיאכל מן השעירים רק שהשעיר יאכל יאכלוהו איזה כהן שירצה. וע"כ כשאוכלו הוא יוצא בו ידי חובת שמחה. אבל חגיגה שעיקרו אינו בא אלא לאכילה כמאמר הגמ' חגיגה עדיפא שיש בה שתי אכילות. וכן מאמר הגמרא אכילה ראשונה מן החולין. וכן מוכח משיטת ראב"ד שיוצא בחגיגה ששחטה מערב יום טוב אם הקדישה לשם חגיגה משום שהבשר נאכל ביום טוב. ואפילו לדעת התוספות שאינו יוצא בה היינו משום שחשיב כנדרים ונדבות כמו שהארכנו לעיל בזה. וכיון שאינו בא אלא לאכילה ע"כ מצוה על הבעלים שיאכלו מן החגיגה כמו שמצווים לאכול מן הפסח כל אחד ואחד מבני חבורה. וכיון שבלאו מצוות שמחה מחויב לאוכלו בעצמו אינו יוצא בה ידי חובת שמחה. כמו חגיגה שמחויב להביאו אינו יוצא בנדרים ונדבות שבלאו חיוב חגיגה הי' מחויב להביא. [ואף שכתבנו לעיל דיוצא ידי חגיגה באכילה והקטרה לבד. ואם כן יצא בנדרים ונדבות במה שיאכלם בעצמו, ליתא דתינח אכילה דמצוותו בזה שאוכלו בעצמו. אבל הקטרה דמצוותו באכילת מזבח. וזה הי' חיוב מכבר בנדרים ונדבות. והרי אינו יוצא באכילה לבד רק באכילה והקטרה יחד כמאמר הגמרא דאית בה שתי אכילות] כמו כן מצוות שמחה שמחויב לאכול אינו יוצא במה שבלאו הכי מחויב לאכול. ודוקא כהנים בשעירי רגלים או נדרים ונדבות שאינו מחויב לאכול בעצמו יוצא בהם ידי חובת שמחה כנ"ל. וכן מוכח מהא דכתב רמב"ם שיוצא ידי שמחה בתודה ששחטה מערב פסח. והיינו שמחת הלילה כמו שכתבתי לעיל באות ה'. ולמה צריכין לצאת בתודה הא יש להם פסח לאכילה. אלא ודאי בפסח שהוא חובת הגוף אין יוצאין ידי שמחה. והכא נמי בחגיגה הבאה עם הפסח לבן תימא שדינו כפסח לכל משפטיו וחיוב שיאכל כל אחד אינו יוצא בה ידי שמחה. רק דסלקא דעתך שאם ישאר ממנה למחר שכבר עבר זמן פסח יצא בה ידי חגיגה. על זה אמר דאיפסלה בלינה אבל שמחת הלילה אי אפשר כלל שיוצא בחגיגת י"ד. ואם הי' יוצא בה לא הי' צריך לחגיגה. והי' יוצא בהפסח. ואם אינו יוצא בפסח מאיזה טעם שיהי'. הכי נמי אינו יוצא בחגיגת י"ד לבן תימא שדינו כפסח: סימן תכד. ב"ה יום א' לך לך ב' מרחשון תרכ"ג לפ"ק פה קאצק. שלום וישע רב לכבוד הרב המאה"ג מעוז ומגדול החריף ובקי משנתו זך ונקי תנא ופליג החסיד כש"ת מו"ה אברהם דוד הכהן נ"י אבד"ק ליטמורסק. הנה מכתבו קבלתי בהיותי בגור. וסבת איחור תשובתי טרדת הדרך והמועדים הקדושים. ואחר המועד פניתי מעט לעיין בתשובתו כראוי לעיין בו בביאור השיטות בפרק מקום שנהגו על סדר דבריו: א) מה שכתב דהר"י והרא"ש בחדא שיטה וכתב דאף דלתירוץ רב אשי (שם נ"א.) צריכין לומר דעובדא דרבב"ח דאכל דאייתרא בצנעא הוה דלא שייך מחלוקת. ואם כן מאי קשיא לי' לאביי שם מעיקרא כיון דלדידי' כל העיקר בחומרי מקום שהלך לשם משום מחלוקת כמו שפירש"י, וכתב ליישב משום דמתניתין סתמא קתני. ומשמע דחומרי מקום שהלך לשם ושיצא משם שוים בדין אף שאין שוים בטעם. דזה משום מחלוקת וזה משום אל תטוש. ואידי ואידי אסורים אף בצנעא. ועל כרחין דסבירא ליה דאף בצנעא שייך מחלוקת עד כאן דבריו: ב) ותמיהני דהא במתניתין באיסור מלאכה איירי דלא אפשר בצנעא כמו שכתבו התוס' (דף נ"ב.) בעובדא דר' ספרא. ואפילו יאמר דהרא"ש פליג בהא על תוספות. אכתי יקשה על תוספות דהא אף הם סוברים דבפרהסיא אסור אף בדעתו לחזור כמו שכתבו בעובדא דר' ספרא: ג) ולפי עניות דעתי נראה ברור דשיטת הרא"ש כהר"ן דאף אביי מחלק בין דעתו לחזור. מדכתב הרא"ש בתירוץ רב אשי זה לשונו אפילו תימא מארץ ישראל לבבל ורבב"ח דעתו לחזור הוה. משמע דזה הי' פשוט דדעתו לחזור מותר. ועיקר החידוש דרבב"ח הי' דעתו לחזור. ועל כן קשיא לי' לאביי שפיר לפי מה דס"ל דרבב"ח אין דעתו לחזור הוה דבאין דעתו לחזור אסור מדינא. והוכרח לחלק בין מארץ ישראל לבבל, והוא הדין דלא שייך מחלוקת כיון דלא כייף להו והוי כמו שני קהלות בעיר אחת אלו עושים כמנהגם ואלו כמנהגם ולא שייך מחלוקת. [ואף דאביי סובר ביבמות (דף י"ד.) דאף שני בתי דינין בעיר אחת אסור משום לא תתגודדו נראה לי דס"ל דלא חתגודדו לאו משום מחלוקת הוא. ודלא כהרמב"ם פרק י"ב מהלכות עכו"ם. וכן מוכח מדברי הרמב"ן שכתב דבחילוק דינים לא שייך מחלוקת. והרי עיקר לאו דלא תתגודדו הוא כשנחלקו בדין כדאיתא ביבמות שם. ואדרבא אמר שם י"ג: אמינא לך איסורא וכו' ואת אמרת לי מנהגא]: ד) ועוד דודאי חד דינא לחומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם וכמ"ש מעכ"ת. וכמו דבחומרי מקום שיצא משם בדעתו לחזור אין איסור אם המקום שהלך לשם חשיב ממנו. דאם לא כן הי' אסור באין דעתו לחזור מארץ ישראל לבבל דאידי ואידי חד טעמא לשיטת הר"ן. והוא הדין דאיסור דמקום שהלך לשם משום מחלוקת לא שייך מארץ ישראל לבבל. ועל כן הוכרח לומר דכסיי' משום דשויא ככותאי. אבל לדידן דאין חילוק בין ארץ ישראל לבבל ושייך מחלוקת אמרינן דכסיי' משום מחלוקת. ומה שהשיג על הפר"ח בדעת הרא"ש יפה השיג ה) ושיטת התוספות נראה לי דעובדא דרבב"ח מקרי פרהסיא כיון שאכל במקום שיכולים לבוא אליו בני העיר שהוא שם כמו שהי' באמת דאתי לי' רב עוירא וכו' ועל כן קשיא לי' לאביי שפיר. ורב אשי סבירא לי' דלא שייך מחלוקת הכא רק כעובדא דמתניתין דהוא מחמיר נגד בני העיר שהוא שם ויריבו עמו כיון שלפי מעשיו הם עושים שלא כדין. על כן אמר רבא שם (נ"א:) אין בזה משום שינוי משום דהרואה אומר כו'. אבל להיפוך בלאו הכי לא שייך מחלוקת דמאי איכפת להו במה שהוא מיקל. ואביי מוכרח לומר דאף בכהאי גוונא שייך מחלוקת מחמת פירושו במשנה. מה שאין כן לדידן דקיימא לן כרבא. והא דכתבו התוספות (שם נ"ב.) בהא דרב ספרא דאסור בדעתו